ביקורת ספר: "לאחר מכן" מאת רוזמנד לאפטון מותח גם אם רגשני

לאחר מכןבית ספר פרטי בבריטניה עולה באש. נערה בת שבע עשרה נמצאת בפנים כשזה קורה, וכשאמה רואה את העשן, היא רצה פנימה. שתיהן שוכבות בבית החולים מחוסרות הכרה; הרומן מסופר לנו בגוף ראשון על ידי האם, שנשמתה יצאה מגופה – היא מסוגלת לראות ולשמוע הכול, אבל אף אחד חוץ מהרוח של הילדה שלה לא יכול לתקשר איתה.

הרומן, אפוא, הוא בעצם חוויה חוץ-גופית, אבל זה היסוד העל-טבעי היחיד שכלול בו; לאפטון, שזה לה ספרה השני (אחרי "אחות" שהיה לרב מכר גם הוא), מעדיפה לכתוב מותחן קצבי, וטווה עלילת בלש מתוחכמת ומבריקה. עד מהרה מתברר שהשריפה הייתה בעצם הצתה, ויחסים מסובכים בין דמויות שונות מאירים את התעלומה באורות מגוונים. הדריכות נוכחת גם בהווה הסיפורי: האסון כבר קרה, אבל הסכנה לא נגמרה.

הכתיבה של לאפטון משלבת סנטימנטליות בתוך עלילת המתח, ומשלבת בה לא מעט פלאשבקים של חיי משפחה פרבריים. הפלאשבקים האלה, שנתפרים באילוץ, אמנם אמורים להקנות לספר יותר עומק (או לפחות עובי), אבל הם בעיקר מרגיזים. הקיטשיות עד מהרה הופכת למעצבנת, וטוב שהעלילה מעולה מספיק כדי לחפות על הכתיבה הבינונית ועל התרגום וההגהה העקומים. לאפטון מלהטטת בין חשודים וטוויסטים ואין רגע של מנוחה בגזרה הזו, אבל הרושם שנותר הוא שאין לה באמת אהבה לשפה ולמילה הכתובה. כן, הוא טוב, אבל לאור הליקוי החמור הזה מוזר ומוגזם שהוא זכה לתואר המפוצץ "הספר הטוב ביותר של שנת 2012" על ידי גורמים כמו אמזון ארצות הברית ופבלישרס וויקלי, ואפילו ממש מעליב.

היה עדיף לו "לאחר מכן" היה מותחן קשוח יותר, אבל גם בגרסתו הנוכחית הוא ספר שקשה להוריד מהידיים עד הסיום, שאי אפשר לצפות אותו ושבדרך אליו תחשדו בכל דמות ודמות חוץ מהדוברת (וגם זה לא ייראה מעשה קיצוני כל כך). אין בו ערך מוסף והכתיבה לא להיט, אבל הוא בהחלט מותחן אפקטיבי ובנוי להפליא.

לאחר מכן / רוזמנד לאפטון, מאנגלית: עידית שורר, הוצאת ידיעות ספרים ופן, 2013, 476 עמודים. המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת במעריב לנוער ביולי 2013.

"אין לנו 'והם חיים באושר עד עצם היום הזה' – אבל יש לנו 'לאחר מכן'." (משפט הסיום של הספר, עמוד 476)



כתיבת תגובה