ביקורת ספר: "חמישים גוונים של אפור" מאת א. ל. ג'יימס רומנטי הרבה יותר משהייתם מצפים

חמישים גווניםקלילונים היו נחלתו של העם מאז ומתמיד, ונראה פתאום שתת הסוגה הכי זולה שלהם – רומנים למשרתות – עושה קאמבק עם הספר המדובר ביותר השנה. מה לא נאמר עליו – שאי אפשר להניח אותו מהידיים, שהוא תת רמה, שהוא מצוין, שהוא סוטה. עם ההילה הארוטית שזורחת מעל כל עותק שלו ממש פשוט לשכוח שאריקה לאונרד (א. ל. ג'יימס בשבילכם) סוגרת חמישים שנים ממש בשנה הבאה (מדונה בטח מחייכת עכשיו). היא נראית אישה רגילה לגמרי, בטח לא סוטת מין, ולמרות שהיינו חוגגים אם זה היה אחרת – היא באמת לא כזו. כנראה שקוראי הספר שהביאו אותו להצלחה אדירה שכזו – ארבעים מיליון עותקים! – הם שמרנים עד כדי כך שהתעוורו מהסקס ובלעו את מנת היתר של הרומנטיקה שג'יימס האכילה אותם בכפית.

בגדול, "חמישים גוונים של אפור" הוא שעתוק של סדרת דמדומים, בהבדל אחד: הזוג המאוהב נכנס למיטה כבר בספר הראשון, והתיאורים העסיסיים לא נחסכים מאתנו. יש לנו נערה צעירה, תמימה ובהירת עור, סתומה בעיני הקוראים אך מהממת בעיני החתיך שלא הייתה משערת גם בחלומות הפרועים ביותר שיזרוק מבט לכיוון שלה. הוא מצדו עשיר כקורח, יפהפה בצורה לא רציונלית, נראה ומריח טוב בכל מצב, חושק בבחורה אך רוצה להרחיק אותה ממנו לטובתה, וכמובן, מסתיר סוד אפל. והסוד האפל שלנו – זה הזמן להנמיך את הקול ללחישה מומתקת – הוא הסטייה המינית שלו, התשוקה לכוח ושליטה. (נניח בצד את העובדה שתיאורי הדמויות לא באמת מצליחים לרדת לעומק, ולאורך כולו לא הצלחתי להבין מה כל אחד מוצא בשני…)

כמו בספרה של סטפאני מאייר, הכתיבה קלילה, זורמת ורדודה ("באסה בריבוע" ו"יואו שיואו" הם ביטויים שכיחים, וכשמצב הרוח נהיה רציני יותר הדמויות פתאום "מתעננות"), המתח המיני גדול והאווירה אפלולית קמעה. לפעמים כל אלה מהממים כל כך את אנה שגם ג'יימס עצמה מאבדת את הכיוון: "הקול שלו היה חם וצרוד כמו שוקולד מריר נמס עם פאדג' כרמל… או משהו כזה" (30). למה לבזבז זמן, הרי? סצנות סקס בדרך!

וכך, אחרי כמאה עמודים שהם מעין מבחן רצינות, באה ההתבטאות הבוטה הראשונה, כשכריסטיאן מתוודה בפני אנה על תשוקותיו, ומדגיש: "אני לא עושה אהבה. אני מזיין. חזק." אנה על סף התעלפות והעיניים של הקוראים מתגלגלות לתקרה. המין של ג'יימס נשמע כמו פנטזיות של תלמידות חטיבה, או כמו סרט פורנו ממוצע. אבל הספר מסרב להתלכלך גם כשמגיעים לחלקים הרטובים: כבר בהתחלה כריסטיאן מבהיר את החוקים, ואלה אוסרים חד משמעית פגיעות פיזיות רציניות, דם והפרשות. הכי הרבה שאנחנו מקבלים הם זוג אזיקוני מתכת וכמה מכות בתחת. אם כבר, הסטייה שלו היא האזנה לאופרה בפול ווליום תוך כדי המעשה המיני.

זה המקום אגב להעיר על התרגום: לא רע כשלעצמו, אבל אני בטוח שבאנגלית זה נשמע יותר טוב ("באסה משולשת!"). לא יכולתי שלא לצחוק בקול רם כשאנה שאלה בקול רועד מתשוקה, "אתה תפליק לי?" (עברות הזוי לspanking).

דבר אחד כן הצליח לערער את שלוותי: כריסטיאן מגדיר את מאהבותיו כ"שפחות נשלטות", ואנה משתחלת בחדווה לתפקיד הזה (אחרי כמה התלבטויות מזויפות כדי להרגיע את המצפון). כל אורגזמה שלה היא זיקוקים ושושנים (למרות שכבר בשלישית נגמרו למחברת הדימויים והיא החלה לחזור על עצמה, עד כדי קטיעת התיאורים באיבם), אבל הזילות הזה די מזעזע. ויותר מפחיד לנסות להחליט אם אפשר להשליך את התשוקות של אישה בת חמישים על כלל הנשים או לא. נשים זה אולי יבדר, אבל קוראים גברים לא יוכלו אלא לחזור לתהייה הקדומה, "מה לעזאזל נשים רוצות?!". נקודת האור העלילתית באה דווקא בסוף הנסער, שאמור להיות עצוב ומדכא אך דווקא רומם את הרוח. לא שאני מטיל ספק בכך שהגיבורה שוב תמכור את עצמה כבר בתחילת הספר הבא בטרילוגיה…

ולמרות כל זה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוא פשוט כיפי. קראתי את הספר – שמשתרע בהגזמה פראית על פני 570 עמודים – ביממה אחת. אין כתיבה טובה להתרכז בה, אין עומק עלילתי, הנושאים למחשבה דלים – כל מה שצריך לספר טיסה טוב.

לסיום: מהכתיבה ועד שמות הגיבורים אפילו (אנסטסיה וכריסטיאן מול איזבלה ואדוארד), "חמישים גוונים של אפור" הוא פשוט דמדומים: זול, זורם, רומנטי ברמות, ולומר את האמת, ממכר ואפילו כיפי. אז נכון, יש בו כשלושים עמודים של סקס, אבל הרומנטיקה נמצאת בכל מקום: נשיקות רטובות במעלית, חלומות בהקיץ בעבודה, אפילו שינה בכפיות. בסופו של הדבר הסקס הוא רק הדרך לאהבה (ואפילו נישואין) בעיני המספרת, ולכן לכלוך אמיתי (שציפיתי לו בשפתיים לחות) לא תמצאו כאן. מוצלח אם אתם מחפשים ניקוי ראש זריז.

 



כתיבת תגובה