ביקורת ספר: "איך שהעולם נהיה לבן" מאת דליה ביטאולין-שרמן

איך שהעולם נהיה לבןדליה ביטאולין-שרמן נולדה באתיופיה, ועלתה לארץ בהיותה בת חמש. בספר מתארת הכותבת, כעת בת שלושים וארבע, את חוויותיה של ילדה אתיופית בארץ. בסיפוריה היא מספרת בגוף ראשון – אם כי לא בשמה שלה – את קשיי הקליטה של ילדה ונערה, וכן את קשיי התא המשפחתי, ואת הווית המהגר בכלל, לצד חוויות התבגרות.

זה היה יכול להיות ספר מאשים, ספר מטעם אוכלוסיה חלשה, שנשלחה לגור בקראוונים דולפים בחורף ולוהטים בקיץ, שהוחלט בשבילה על חינוך דתי, שהופנתה לעבודות בשכר מינימום, שספגה עלבונות גזעניים. אבל דליה ביטאולין-שרמן לא בחרה בכיוון הזה: היא כן מספרת על טיפול לא נכון בעולי אתיופיה, אבל לא בנוסח של "אכלו לי, שתו לי". העלבון והביקורת עולים מבין השורות, כשהסיפורים עצמם מסופרים באופן מאוד ענייני, לא שיפוטי, בלי לגלוש מן הסיפור אל המסקנות שעולות ממנו. בכמה מן הסיפורים היריעה מתרחבת אל מעבר לקהילה הסגורה, ונותנת במה לדמויות נוספות, כמו פועלת במפעל בו עובדת אמה של המספרת, שיודעת למצוא שמחה ועונג גם ברגעים קשים, וכמו ילדה כחולת עיניים מנודה בשל היותה מוכת כינים וכנראה סובלת מפיגור קל. רציתי לכתוב שהסיפור הזה, שמיטיב לתאר יחסי כוחות בתוך כיתת בנות, הוא החביב עלי מכל סיפורי הספר, אבל האמת היא שקשה לבחור. לכל סיפור מוקד מעניין משלו, וכולם ראויים לקריאה.

אני לא חובבת של סגנון שמתעלם מפסיקים ויוצר רצף מאוחה של משפטים ללא הפסקת נשימה. בסיפור הראשון, שמרבית פסקאותיו מתחילות במילים "איך שהעולם נהיה לבן", היה לי קשה להסתגל לסגנון. אבל מתחת לפשטות לכאורה של הלשון ושל העלילה, מסתתרת מורכבות שכובשת את תשומת הלב, ומסתבר שהסגנון כנראה שירת יפה את התוכן, כי די מהר הוא הפסיק להפריע לי.

בשורה התחתונה: ראוי לתשומת לב.

איך שהעולם נהיה לבן / דליה ביטאולין-שרמן, הוצאת כנרת זמורה ביתן, שנת 2013, 141 עמודים. מאמר מאת אתי סרוסי.

 



כתיבת תגובה