ביקורת ספר: "שתיים דובים" מאת מאיר שלו

שתיים דוביםכבר משמו של הספר ידעתי שהוא לא הולך להיות קל. שלא אוהב כל מה שאקרא, שיהיו רגעים קשים ואכזריים. אבל בסוף החלטתי לקחת אותו איתי לפריז, התחלתי לקרוא בטיסה. המשכתי בלילה במלון, אפילו פריז חכתה בסבלנות שאסיים.

מקור שמו של הספר הוא באחד הסיפורים האכזריים בתנ"ך (לטעמי), סיפור אלישע והדובים, המתואר בספר מלכים ב', בו בדרכו מיריחו אל בית-אל אלישע נתקל בילדים המקניטים אותו ("עלה קרח, עלה קרח"), על כן הוא מקללם בשם אלוהים, ואז "תצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים". מאז הייתי ילדה חשבתי שחומרת העונש לא התאימה לפשע. לכן בקוראי את "שתיים דובים" חיכיתי לרגע שבו הסכין תנעץ בלב, ואכן הוא הגיע. ועוד איך. אז למי שמצפה לקרוא ספר קליל נוסח "והדבר היה ככה", זה לא הספר. לעומת זאת, יש בספר אהבה גדולה, בגידה, רצח, עונש ונקמה.

העלילה המפותלת שנעה בזמן עבר והווה מספרת את קורותיה של משפחת תבורי דרך עיניה של רותה, דור שלישי למתיישבים במושבה בכרמל. רותה היא מורה לתנ"ך במושבה, קצת פטפטנית ונסחפת, בעלת שפה עשירה ופתיחות שלא מביישת ילדה בת 16. רותה מספרת לחוקרת מגדר המגיעה לראיינה ולשמוע ממנה את קורות המושבה את סיפורו של סבה, זאב תבורי, אדם קשה ואכזרי ממקימי המושבה, ואת סיפורה הטרגי שלה עצמה. היא מספרת את הסיפורים האלה, שעצבו את חייה,  בלי הנחות ובלי להחסיר, גם את הרגעים הקשים והאכזריים ביותר. אותם הרגעים שגורמים לנו, הקוראים, לכעוס ולא לסלוח, וברגע מסויים היא לא מהססת לנעוץ את הסכין עמוק בלב.

הדמויות בספר עשירות, מורכבות וכל אחת מהן מתמודדת באופן שונה עם המציאות הפוקדת אותה. למרות שהמספרת היא אישה, הדמויות הראשיות בסיפורים הן דווקא הגברים: סבה של רותה, זאב, ובעלה (הראשון והשני) איתן, שכל אחד מהם מתמודד עם אשמה הרובצת על כתפיו בדרכו הוא.

הספר נקרא כספר מתח שבו בכל פרק העלילה מתפתחת ומתפתלת עד לסוף בו התמונה מתבהרת. כמו כל ספריו של מאיר שלו, גם "שתיים דובים" כתוב בשפה עשירה, בציניות ובהומור, ומשתקפת בו אהבת הארץ, נופיה היפים וטבעה האכזרי.

בשורה התחתונה: רוצו לקרוא.

שתיים דובים / מאיר שלו, עם עובד, 2013, 369 עמודים. מאמר מאת אסנת שגב.



כתיבת תגובה