ביקורת ספר: "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים", קובץ הסיפורים הנועז מאת דיוויד פוסטר וואלאס

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים"ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" הוא יצירתו הראשונה של הסופר האמריקאי דיוויד פוסטר וואלאס שיוצאת בעברית בשלמותה, כפי שפורסמה במקור (בשנת 1999). תרגומיו הקודמים לעברית היו "ילדה עם שיער מוזר", לקט סיפורים מיצירתו, ו"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", מסה אחת מתוך קובץ באותו השם המאגד שבע מסות. "ראיונות קצרים", אולי גם בשל ההיקף שלו אבל בעיקר בזכות הנושאים שהוא עוסק בהם וארגונו המשונה, מביא את הנועזות (הפרובוקטיבית יש שיאמרו) של וואלאס לשיא.

הספר מכיל עשרים ושלושה סיפורים, חלקם קצרים מאוד וחלקם מכילים כמה תתי-סיפורים, המגוונים מבחינת סגנון הכתיבה ומבחינת המבנה אבל דומים באווירתם. הכריכה המעולה של הספר בעברית (שאפילו מתעלה על המקור, בעיצובו של תמיר להב-רדלמסר) מעבירה זאת היטב: מוצג עליה חזה גברי עם קעקוע מחוספס של סכין המוקפת בהילה, שהופך למאיים בהתחשב במיקומו, ובו בזמן יש בתמונה גם סקס-אפיל בלתי ניתן להכחשה. בהתאם, הסיפורים של וואלאס מחוספסים, הן תמתית והן מבנית, אבל עדיין נהנים מכוח משיכה חזק.

החיסרון הבולט של הספר קופץ כבר בהתחלה. וואלאס, עם כל הכבוד, יכול להיות סופר די יומרני ואפילו מתאמץ, והניסיון להוציא תחת ידו מכלול יוצא דופן עלול להוביל לתוצאה מבולבלת ומבולגנת. הקובץ נפתח עם כמה סיפורים פשוט לא טובים, שלא כיף לקרוא אותם ושמסריהם קבורים עמוק מתחת לזיעת מאמץ. "הנפש הדיכאונית", לדוגמה, מושך שלושים עמודים כדי להעביר כמה נקודות שממצות את עצמן די מהר, כתוב בזרימה בלתי נסבלת ועם חזרות מעצבנות, והכי גרוע, מחזיר את וואלאס לסורו עם מיליון הערות שוליים מיותרות באורך הגלות, הארוכה שבהן משתרעת על חמישה עמודים שלמים. בהמשך מחכה לנו מוזרות נוספת בדמות הסיפור "כנסייה שהיא לא מעשה ידיים", סיפור שכתוב בסגנון שונה באופן מובהק משאר הקובץ (ולמען האמת, הסיפור שכתוב הכי טוב בו), אבל שלמרבה הצער לא ניתן להבין ממנו שום דבר, ממש כלום, לא מה קורה בו ולא מה הוא רוצה לומר.

הדבר היחיד שמבטיח את המשך הקריאה הוא הסיפור הראשון בשם "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" (ישנם ארבעה כאלה), שמגיע די בהתחלה. כל סיפור כזה (למעט האחרון המותח) בנוי מכמה ראיונות קצרים, כשכל דברי ה"מראיינת" לא מופיעים ומתומצתים לשורה "שאלה", ולקרוא חשופים רק הציטוטים של הצד המרואיין, הכתובים בשפה מדוברת באופן אמין להפתיע. המדיום הזה מאפשר לוואלס לתקוע אצבעות בכל מיני נושאים כאובים בלי בושה. כמה דוגמאות: גבר שצועק "ניצחון לכוחות החירות הדמוקרטית!" באופן בלתי נשלט בכל פעם שהוא גומר; גבר שאוהב לקשור נשים במיטתו (בהסכמתן המלאה), אבל אז עושה איתן משהו לא צפוי בעליל; גבר שמפרט את השפעותיו החיוביות המשוערות של מעשה אונס על הנאנסת, ועוד ועוד. בהמשך צפויים לנו גם בעיות מין לא ברורות בחיי הנישואין, בוחני פתע שמטיחים לקרוא בפרצוף דילמות מוסריות קשות וסיפור מתוחכם שהוא מונולוג של אבא על ערש דווי שמתוודה שתיעב את בנו עמוקות כבר מימיו הראשונים כתינוק.

כריכת הספר באנגלית

כריכת הספר באנגלית

אורך הסיפורים נע בין חצי עמוד לארבעים עמודים, והאקספרימנטליות שלהם באה לידי ביטוי באספקטים נוספים. הסיפור "עולם המבוגרים", לדוגמה, מחולק לשניים: החלק הראשון כתוב כסיפור מסורתי, והשני כתוב קצרות בראשי פרקים, כמו טיוטת סיפור. הסיפור "אוקטט", שמורכב בכלל מארבע חתיכות ולא משמונה, כולל בחני פתע לקורא שמעמידים אותו מול דילמות מוסריות באופן הכי ישיר שיש, בלי אפילו להסוות אותן בתוך סיפור, ומכיל בתוכו גם פניות ישירות לקוראים. בהערות השוליים של הסיפור הזה הוא חושף את חששותיו והתלבטויותיו כמחבר היצירה באופן גלוי עד מבוכה, אך למרבה הפלא זה די נפלא, ומראה שגם גימיקים יכולים לכבוש את לב הקורא עם אנושיות מספקת. אמנם החששות שלו הקשורים לעריכה ולהידוק נראים מגוחכים באופן גרוטסקי לנוכח כתיבתו המפוזרת והמפורטת הרבה יותר מדי, אבל הם מדגישים את העובדה שוואלאס לא סתם כתב את הדברים הראשונים שעלו בדעתו, הדביק אותם יחדיו וקרא לזה ספר; הוא רצה ליצור מכלול שמתוכו עולה מסר כולל.

ואכן, ככל שהקריאה בספר מתקדמת הוא מתחזק ועולה לגבהים מרשימים. בין נושאים רווחים כמו מין ודיכאון, ובתיבול הומור דק ויבש, הוא פונה אל התמה האמיתית: הזיוף, העמדות הפנים והמניפולציה הרגשית – והוא עושה את זה מצוין, כמו ששום סופר אחר לא יודע לעשות, ומוכיח שוב שהסבלנות משתלמת.

בשורה התחתונה: מתחיל בעייפות אבל צובר תאוצה ככל שמתקדמים בקריאה. קובץ סיפורים נועז, פרובוקטיבי, אקספרימנטלי, אפל, מפתיע ומושך. מומלץ בחום לקוראים אמיצים שמחפשים משהו שונה.

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים / Brief Interviews with Hideous Men מאת דייוויד פוסטר וואלאס, מאנגלית: אלינוער ברגר (המוכשרת), הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים, 2013, 296 עמודים.



כתיבת תגובה