ביקורת ספר: "ירושלים: הביוגרפיה" מאת סיימון סבאג מונטיפיורי יצירת מופת

ירושלים הביוגרפיה - סימון סבאג מונטיפיורי כריכת הספראם חשבתם שמקרי האלימות בארץ גואים, תאונות הדרכים מתרבות, יוקר המחיה עולה ורמת השחיתות גואה בהתאם, כך שהחיים פה ממש קשים – חשבו שוב. פעם, לפחות לפי מונטיפיורי, היה כאן קשה יותר. הרבה, הרבה יותר.

לו ירושלים היתה אישה, היא היתה כותבת את הספר הזה על עצמה ומפרסמת אותו כאוטוביוגרפיה פנטסטית וחושפנית, כזו שמגלה כל טפח ופרט בהיסטוריה העשירה, המורכבת, הצבעונית והמטלטלת של העיר. הביוגרפיה של ירושלים מתחילה ממש מההתחלה, עם אברהם אבינו, ומסתיימת, אולי לא באופן מקרי, עם רב הכותל, שמואל רבינוביץ'. בדרך עוברות כ-5000 שנה בצל האירועים המרתקים שעברו על העיר, אבל לא רק; הספר דן רבות גם בנושא התיאולוגי ובתפישתה של ירושלים בכתבי כל אחת מהדתות המונותיאיסטיות (ולא רק), על נגזרותיהן ועל הכתות והפלגים היוצאים מהן. הספר נחלק לתשעה חלקים, לפי סדרם הכרונולוגי של המאורעות הנזכרים בו: יהדות, עבודת אלילים, נצרות, אסלאם, צלבנים, ממלוכים, עות'מאנים, אימפריה וציונות.

בער לי מאד למצוא נקודות חלשות בכתיבה ההיסטורית, אך לשמחת המחבר לא נמצאו כאלה. הספר אמין ביותר ונשען על מקורות רבים ומגוונים, הכתובים בשפות שונות ובתקופות שונות. ובכל זאת, מה יש לספר להציע שלא הוצע לקורא עד כה? ראשית, מחקר חשוב על ירושלים בלבד (אם כי כמובן יש נגיעות גם לאזור בכללותו) דרך נקודות מבט רבות ודרך כל פרט בולט בהיסטוריה שלה, מהשליט הזניח ביותר ועד לחשוב שבהם. שנית, באמצעות סיפורה של עיר אחת, הקורא מגלה את ההיסטוריה האזורית (והעולמית) על אורכה ורחבה. כפי שכותב המחבר בהקדמה לספר: "ההיסטוריה של ירושלים היא ההיסטוריה של העולם" (ע' 13). אימפריות שקמו ונפלו, עדות ועמים שהיו ולא חזרו להופיע במפת ההיסטוריה העולמית, קונפליקטים דתיים (למשל, השליטה על כנסיית הקבר החליפה כל כך הרבה ידיים, שתקצר היריעה מלעסוק רק בפרט קטן זה).

כאמור, אחד הדברים המפתיעים ביותר העולים עם קריאת הספר הוא שפעם היה כאן הרבה הרבה יותר גרוע. דמם של מיליוני יהודים, נוצרים ומוסלמים נשפך במהלך ההיסטוריה של ירושלים, ולעתים קרובות, יותר מדי קרובות, ללא כל סיבה נראית לעין, למעט גחמה של שליט כזה או אחר או קבוצה אתנית/דתית מסוימת. למשל, יהודי שעבר ליד כנסיית הקבר בחלק מהתקופה הצלבנית דינו היה מוות. למשל, החליף אל חאכים, המכונה גם "קליגולה הערבי", היה ידוע בסיפורי האימה שלו כמו מחיקה טוטאלית (כל מה שניתן היה לגעת בו) של כניסת הקבר, הריסת בתי כנסת בעיר (שוב, מי צריך סיבה?). הוא נהג לשוטט ברחובות קאהיר (זה אחרי שהוכרז כאל ואפילו ביטל את צום הרמצ'אן) וציווה לטהר את חצרו ולהרוג רבים ממקורביו. מספרים שכמה שפחות התהלכו חסרות כפות ידיים בשל טירופו. אבל אל חאכים לחלוטין לא היה היחיד; תימור לנג המונגולי, למשל, בנה 28 מגדלים באיספהן שכל אחד מהם הורכב מ….1500 ראשים ערופים. וזה מבלי להזכיר את הורדוס שאהב כל כך את אשתו עד שרצח אותה, ושאר מנהיגים שהיו יצירתיים ביותר בדרכם להרע.

סבאג-מונטיפיורי, היסטוריון וסופר בריטי

סבאג-מונטיפיורי, היסטוריון וסופר בריטי

דבר מעניין נוסף העולה מן הספר הוא השימוש שעשו ועדיין עושים מנהיגים שונים ובכללם, כמה עצוב, אנשי דת, בהיסטוריה, במבנים ואירועים היסטוריים למטרות פוליטיות. למשל, בפרק על השושלת הפאטימית, מספר מונטיפיורי שבזמן שהיו דיבורים על בנייה ישראלית סמוך לצפון הר הבית, ההיסטוריון הציע להציב לוחית המזהה את המקום כאתר הקברים האיח'שידיים (שושלת סונית ממוצא רוקי ששלטה במשך כ- 35 שנה עד שתפסה השושלת הפאטימית את מקומה בשלטון במצרים), כך שהאתר הפך בן רגע למקום מקודש והבנייה בוטלה (ע' 171). דוגמא נוספת להשפעות היסטוריות על הפוליטיקה בת זמננו מגולמת בהשחתת פניו של מחבר האתוס הגאורגי הלאומי רוסתוולי, שדיוקנו, שהופיע  על אחד מעמודי אולם התווך של כנסיית מנזר המצלבה (אותו מנזר בו לפי המסורת מצוי העץ ממנו הותקן צלבו של ישו), הושחת באופן פלאי בשנת 2004 – בדיוק בזמן בו הגיע נשיא גאורגיה מיכאיל סקשווילי לביקור ממלכתי בישראל… הרוסים הואשמו, אך טרם נודע מי היה אחראי למעשה.

ספרו של מונטיפיורי הוכתר כאחד הספרים הטובים ביותר של 2011 על פי ה"אקונומיסט" (הספר פורסם לראשונה ב- 2007 והופיע רק השנה בתרגום לעברית). ביל קלינטון כבר הכריז כי זה הספר "מספר אחד" שלו באותה שנה – ולא נגזים אם נאמר שאכן הספר ראוי לכל התשבוחות. הוא כתוב היטב, הוא מרתק ומלא באינפורמציה חשובה ומעניינת. הבעיה המרכזית של הספר, יחד עם זאת, היא בדיוק זו: אובר אינפורמציה ותלי תלים של עובדות, שמות, מנהיגים, לוחות זמנים, שושלות ותתי שושלות, ערים ומקומות, עדות ואנשים. מאד קשה להשתלט על כל המידע המופיע בספר וההמלצה שלי היא לקרוא  אותו  פרקים פרקים לפי העניין. הוא גם כתוב בצפיפות בלתי רגילה, כנראה בכדי לחסוך במקום וכדי שהספר לא יהיה עצום כמו אנציקלופדיה אבל כל זה בהחלט מעיד על עומס של מידע ופרטים, וחבל.

כך או אחרת, מדובר בספר מופת, ספר שראוי שיהיה בכל בית ללא יוצא מן הכלל, ספר מרחיב דעת, מלמד ומעשיר.

ירושלים: הביוגרפיה מאת סיימון סבאג מונטיפיורי, הוצאת "דביר", 2013, 491 עמ' כולל אינדקס וביבליוגרפיה. מאמר מאת רג'ינה אנדרסון.

נ.ב. ובפעם הבאה שמישהו רוצה לזרוק בדיחה על גרוזינים, כדאי לו שידע שלא רק שמחבר האפוס הגאורגי הלאומי "עוטה עור הנמר" חי בירושלים (ע' 251), אלא שהגאורגים (שהיו בני חסות של הממלוכים) גם היו בעלי נכסים כמו מנזר סן סלבדור ומנזר המצלבה עד  שאיבדו מכוחם.

 



כתיבת תגובה