ביקורת ספר: "ציפורים צהובות" מאת קווין פאוארס לא עומד בציפיות

ציפורים צהובותרוב ספרי המלחמה – מז'אנר הסיפורת, לא הביוגרפיות – מתחלקים לשתי קבוצות מבחינת סגנון הכתיבה. הקבוצה הראשונה מתארת את זוועות המלחמה בפירוט אך בתמצות, כמו רשימת מכולת, ללא הבעת רגשות או דעות, בתקווה שאלו יעלו מבין השורות וכך תגבר עוצמתם. קורמאק מק'ארתי, לדוגמה, הצטיין בכך בספריו, הידוע ביותר מביניהם הוא "הדרך" (שגם עובד לסרט קולנוע לא רע בכלל). הקבוצה השנייה הרבה יותר פיוטית: פסקאות שמנות ועבות, תיאורים מסתלסלים, התעכבות על רגעי התרחשות מינוריים. אם לא היה מדובר במלחמה, אפשר היה לחשוב שזה מאוד מקסים וציורי. כזה הוא "ציפורים צהובות", רומן המלחמה עטור השבחים של קווין פאוארס.

"ציפורים צהובות" זכה לכמות מוגזמת של שבחים, רבים מהם מפורטים על כריכתו הקדמית של הספר, כולל התארים "הספר הזר הטוב של השנה" (לה מונד) ו"ספר הביכורים הטוב ביותר של השנה" (הגארדיאן). הם אולי מפתים קוראים שממש לא אוהבים ספרי מלחמה לקחת אותו ליד, אבל כגודל הציפייה גודל האכזבה. והציפייה הייתה גדולה.

פאוארס, משורר בן מעמד הפועלים, נשלח למלחמת עיראק ב2004 כמקלען בצבא ארצות הברית: רק דמיינו לעצמכם את תחושותיו השליליות בתור משורר עם רובה ביד. בספרו (הפיקציונלי) הוא בוחר למזוג פיוטיות רבה אל תוך התיאורים, אבל הבעיה היא שמביניהם לא עולים מספיק רגשות. השפה הגבוהה, התיאורים המפורטים ונסיבות ההתרחשות הרחוקות מהמציאות שלנו גורמות בעיקר לתלישות, שמובילה בתורה לשעמום. בפרקים שמתרחשים בזמן המלחמה עצמה קורה מדי פעם שקורא הדיוט בתחום בכלל לא מבין על מה פאוארס מדבר, ואלו שמתרחשים לאחר מכן לא מדגימים טוב את הצלקות הנפשיות שנשארות בדמות הראשית שלנו לאחר שחרורה. לקראת הסוף, כשנחשף סוד קטן שהוסתר מהקוראים לאורך כל הספר, העלילה נהנית מקצת מתח, אבל פה זה מתחיל ונגמר. מפגן הכתיבה הגבוהה של פאוארס הוליד ספר כתוב באיכותיות, אבל חסר עוצמה אמיתית.

ציפורים צהובות / קווין פאוארס, מאנגלית: אמיר צוקרמן, הוצאת מודן, 2013, 243 עמודים. המאמר התפרסם במעריב לנוער באוקטובר 2013.



כתיבת תגובה