ביקורת ספר: 3096 ימים מאת נטשה קמפוש

937314נטשה קמפוש כבשה אותי כי היא לא רוצה את הרחמים שלי. היא לא רוצה להיכנס למשבצת של הקורבן ולהיות מסכנה כל חייה; היא כתבה את הספר כדי לתעד את השנים הזוועתיות שעברו עליה ולשים להן קץ. הוא (בעזרת שתי שכירות עט: הייקה גרונמייר וקורינה מילבורן) מתאר בגוף ראשון את שמונה השנים שהעבירה בצינוק בבית החוטף שלה באוסטריה.

הספר מלווה אותנו מהילדות של נטשה – אין כאן סיפור של חיים יפים שנקטעו באחת, אלא סיפורה של ילדה עם משפחה לא אוהדת ודימוי עצמי נמוך. בנסיבות עצובות היא מוצאת את עצמה נעולה בצינוק מתחת לאדמה בביתו של וולפגנג פריקלופיל, שהתברר כפרנואיד בעל הפרעת נפש שאפשר לכנות פסיכופת. הוא אמנם לא התעלל בה מינית (כך לפי הספר, מאז היא הספיקה להתראיין לעיתונות מחדש ולהתוודות שגם את זה הוא עשה), אך השפלה, עבדות ומכות היו חלק מהשגרה. את החלק המיני יותר של הפגיעה היא לא מפרטת בספר; זוהי פיסת הפרטיות היחידה שנטשה עוד רוצה לשמור לעצמה.

אנחנו מלווים אותה כשהיא מנסה להיאבק בחוטף ולומדת כיצד להסתדר איתו, ועד לבריחה שלה ולקבלה הצוננת שלה בציבור, שלא אהב את זה שיש לה נקודת מבט שונה על העניין שאומרת שאין שחור ולבן אלא רק גוונים של אפור. הספר לא משעמם לרגע, ובכמה מהקטעים הוא ממש מזעזע. קטעי יומן אמיתיים מהתקופה ההיא העבירו בי צמרמורת.

הכתיבה מקצועית ואיכותית. ממבט בוגר ומפוכח קמפוש יכולה לנתח את האירוע מכמה זוויות והיא לא מהססת לעשות כן; התוצאה מרתקת.

היו שם כמה קטעים שממש הציפו אותי ברגש; תהליך ההרזיה בכפייה של נטשה השמנה של פעם, השנאה העצמית והתבונה המדהימה יחסית לילדה בת עשר, לדוגמה.

"הבטתי בו ואמרתי, 'אני סולחת לך, כי כולם עושים טעויות לפעמים.' הצעד הזה עשוי להיראות מוזר וחולני בעיני אנשים מסוימים. […] אבל זה היה הדבר הנכון לעשות. הייתי חייבת להסתדר עם האיש הזה, אחרת לא הייתי שורדת. […]

"לאחר כמה חודשים בצינוק ביקשתי ממנו בפעם הראשונה שיחבק אותי. הייתי זקוקה למגע מנחם, לתחושה של חום אנושי. זה לא היה קל. היו לו קשיים גדולים עם קרבה, עם מגע. אני, לעומת זאת, נתפסתי לבהלה ולקלאוסטרופוביה כשחיבק אותי חזק מדי. אבל לאחר כמה ניסיונות הצלחנו למצוא דרך – לא צמוד מדי, לא חזק מדי, כדי שאוכל לסבול את החיבוק, ועם זאת צמוד מספיק כדי שאוכל לדמיין תחושה של מגע אוהב ודואג. זה היה המגע הגופני הראשון שלי עם אדם בשר ודם זה חודשים רבים. בשביל ילדה בת עשר, זהו פרק זמן אינסופי כמעט." (עמוד 105)

המשפט האחרון בספר הוא ללא ספק אחד המרגשים ביותר שקראתי, ומשלים את המסע שעברנו יחד עם נטשה קמפוש במהלך כל הספר: "רק עכשיו אני יכולה להביט לאחור אל העבר, הטמון בין דפים אלו, ולומר בלב שלם: אני חופשייה."

לסיום: מסמך מרתק וכתוב להפליא. מומלץ בחום.



כתיבת תגובה