ביקורת ספר: לא ראיתי חיילים שמחים מאת מישקה בן דוד (כבר/עדיין) לא עובד

לא_ראיתי_חיילים_שמחים(2)"לא ראיתי חיילים שמחים", ספרו הראשון של הסופר הישראלי (ואיש המוסד לשעבר) מישקה-בן דוד, שהתפרסם בשנים האחרונות בזכות מותחני הריגול שלו דוגמת "אהבה אסורה בפטרבורג", רואה אור השנה בהוצאה מחודשת נוספת, לרגל (?) ארבעים שנים למלחמת יום הכיפורים. הספר הזה די מפתיע בהתחשב בציפיות הראשוניות ממנו: בניגוד לרומאנים הבאים של המחבר, אין בו שום אלמנטיים של מתח או ריגול; בתור ספר שאמור היה לעסוק בהשפעת מלחמת יום הכיפורים על חייליה, אין בו כמעט דבר שמזכיר ספרי מלחמה; והוא גם היה אמור להיות ממש ממש טוב, מה שהוא לא.

הספר הקצרצר – נובלה, ליתר דיוק – מסופר בגוף ראשון מפיו של מיכה, חייל ששירת בגולני במלחמת יום הכיפורים אבל הועבר לתפקיד חסר חשיבות לאחריה. את המערכת הצבאית הוא הדאיג כי הוא לא סבל מטראומה לאחר המלחמה – כלומר, הוא הועבר מגולני כי רצה לשרת בגולני, מה שהעיד על מידה מסוימת של אי שפיות בעיני צה"ל. בפרקים קצרצרים מיכה מספר על עצמו ועל החיילים ששירתו איתו, ומשבץ בטקסט מכתבים שכתב לזוגתו דליה או טקסטים שנדרש לכתוב כתרפיה בעקבות הוראה של הפסיכולוג הצבאי.

כאמור, אין מה לחשוש מהשימוש בשם "מלחמת יום הכיפורים", כי הנושא של הטקסט הוא החיילים כדמויות אנושיות ולא המלחמה, שבכלל לא מתוארת אפילו במשפט. בן-דוד מתווה יפה את אישיותם ואת ההוויי הכללי, ואי אפשר שלא להזדהות עם רצונו של מיכה הצעיר לטרוף את העולם, שחי בדו-קיום עם שאיפות קיומיות צנועות למדי – לעבוד עבודת כפיים ולהקים משפחה. אבל דמויות מעניינות זה לא מספיק: אין לספר הזה בעצם עלילה, ובהתאם הוא גם לא מאוד מעניין, שלא לדבר על כמה שהמחמאות והביקורות המחמיאות שהוא קיבל מוגזמות. הוא יצא במקור ב1982, במסגרת גל מוקדם של ספרות עברית מודרנית, וזה לא שהוא איבד מהרלוונטיות שלו, הוא פשוט בוסרי מאוד – יותר מדי.

לא ראיתי חיילים שמחים / מישקה בן-דוד, כתר, 2013, 161 עמודים. המאמר התפרסם במעריב לנוער באוקטובר 2013.



כתיבת תגובה