ביקורת ספר: ״ים בבוקר״ מאת מרגרט מצאנטיני מבזבז את הפוטנציאל שלו

ים בבוקר מרגרט מצאנטיני כריכת הספרבאמת שלא רציתי לכתוב משהו רע על הספר הזה. דווקא פרגנתי לו בהתחלה. בכל זאת, סופרת מפורסמת ("אל תזוזי"), שספריה מתורגמים ל- 35 שפות, ים, בוקר, איטליה… למה שזה לא יהיה ספר  מהנה? והיי, מה בכלל אני יודעת על הכיבוש האיטלקי של לוב שאני יכולה להרשות לעצמי לומר "בסרט – אופס בספר – הזה כבר הייתי?". יש בו משהו, בספר הזה, שמושך בך חוטים של ענין, סקרנות, רצון להתמסר לעלילה, לבכות איתה, לצחוק איתה, להתרפק עליה… אבל הרצון הזה עובר מאוד מהר. בערך בעמוד 25 מחלחלת הידיעה שזה לא זה. שאין ערבות לציפיה הגדולה. וחבל, כי זה ספר עם הרבה מאוד פוטנציאל, אבל אין לו "את זה" בשום אמת מידה.

״ים בבוקר״ מספר את סיפורן של שתי משפחות עקורות, שנאלצות לעזוב את המולדת עקב הפיכה. הראשונה נאלצת לנדוד עקב הפיכה פנימית, והשניה בשל "מהפכה" חיצונית, או יותר נכון – כיבוש. לכאורה, עלילה שיכולה להתאים להיסטוריה של כל כך הרבה מקומות, ועל אף שהמסר של הספר קוסמופליטי וחוצה ימים, מדינות ודתות, הרקע הגיאוגרפי וההיסטורי מאוד ברור:  מדובר בלוב ובאיטליה. המשפחה הלובית – יותר נכון, אם ובנה – נאלצת לצאת לדרך במדבר ללא מים ובתת-תנאים, ולברוח מהמהפיכה בלוב שהתחוללה עם הפלתו של קדאפי לפני כשנתיים. הכיוון: איטליה. המשפחה השניה היא משפחה שעושה את דרכה באותו כיוון לאחר שהמהפכנים הלובים, ולמעשה מי שהקים את לוב המודרנית תחת קדפאי, מסלקים את האיטלקים שהגיעו לשם עם כיבושה של לוב ב1911 מהתורכים ששלטו שם כמה מאות שנים לפני כן. שתי משפחות, אחת מוסלמית, אחת נוצרית, שתיהן עקורות ואבודות. גם אם מדובר בפליטים מרצון או בעל כורחם, גם אם מדובר בחילופי אוכלוסין מוסכמים על ידי מדינות ובגיבויין – הפליטות היא אומללות וסבל שלא באמת מתגברים עליו. הפליטות הופכת להיות מרכיב באישיות של האדם, ולא משנה כמה מצליחים חייו החדשים במקום החדש.

יחד עם זאת, הדגש ניתן בעיקר על המשפחה האיטלקית שבאוושה אחת מסולקת בבושת פנים מהחיים שבנתה בלוב המשגשגת מכל היבט של אותם ימים. היא נזרקת בחזרה לאיטליה חסרת כול, זוכה לבוז בעיני הלאומנים האיטלקים, משוכנת ברובע עניים וכמעט מגדלת דור נוסף של אומללות ועוני – אבל לא. אנג'לינה מצליחה להיחלץ בעור שיניה ואף  מצליחה להגיע בחזרה ללוב, לטיול שורשים עם בנה ואמה. אז הם מגלים, כמובן, שהכל השתנה ושאהוב נעוריה של אנג'לינה נעשה עבריין הקרוב למשפחת קדאפי.

הספר מסתיים במלים "אנחנו חופשיים. הידד. הידד", כדי להקצין את המחיר שמשלמים עקורים ופליטים עבור החופש. הוא מעלה את השאלה האם יש להשיג חופש בכל מחיר (ספוילר: כאן המקום להזכיר כי האם הלובית מאבדת הן את בעלה במהפיכה והן את בנה בדרך לחופש)? האם כל חופש הוא טוב? זו שאלה שעומדת בסתירה מוחלטת להרבה מאד ספרים ויצירות המרבים להלל את החופש והחירות ולהעניק להם חשיבות עליונה. לדעת מצאנטיני, גם אם זה נכון, זה בהחלט מצריך שיקול דעת ומחשבה.

הספר מאכזב כיוון ששני הסיפורים לא ממש קשורים אחד לשני ולא מוצאים קן משותף ביניהם כמו שהיינו רוצים או מצפים למצוא. אלו נשמעים כשני סיפורים אקראיים לחלוטין, כשיש חלוקה עמודית ברורה מאוד לגבי היכן מתחיל ונגמר הסיפור של איזו משפחה.

מעבר לקשר הרופף בין שני הסיפורים, שפתה של הסופרת מאד דלה, חסרת תיאורים כמעט. היא כותבת במשפטים קצרים ותכליתיים, כאלה שמעבירים את  תחושת הסבל – אבל לא מספיק. כשמסיימים את הספר מרגישים שמשהו לא עבר, שמשהו חסר, שלא יכולנו להזדהות מדי עם הדמויות ושהן אינן מפותחות מספיק, וכך, עם חצי תאוותך בידך, מסתיים הספר אחרי 124 עמודים קצרים. כאמור, ספר בעל פוטנציאל, אבל הפוטנציאל הזה לא ממומש משום בחינה, וחבל שכך.

ים בבוקר / מרגרט מצאנטיני, מאיטלקית: סביונה מאנה, כנרת זמורה ביתן 2013 , 124 עמודים. מאמר מאת רג'ינה אנדרסון.



כתיבת תגובה