ביקורת ספר: ״נמר מנייר״ מאת זכריא תאמר לא פשוט אך חשוב

נמר מנייר זכריא תאמר כריכת הספרמתי בפעם האחרונה קראתם ספר מאת סופר ערבי? די מזמן, אנחנו מנחשים, אם בכלל. חלק מן הסופרים הערביים מתנגדים להוצאת ספרם בישראל, וחלק מן הישראלים מתנגדים לקריאת ספרים בערבית. על רקע הנוף הצחיח הזה בולט בקלות ״נמר מנייר״, קובץ סיפורים המאגד ארבעים ושבעה מתוך מאות סיפוריו הקצרים של הסופר הסורי זכריא תאמר.

תאמר, בן שמונים ושתיים כיום, גלה ללונדון בתחילת שנות השמונים, כשהחיים במדינתו הפכו לבלתי נסבלים בעיניו. המעבר הזה אמנם אפשר לו קצת יותר שלווה נפשית – הקש ששבר את גב הגמל וגרם לו לגלות היה כשראה ילדים משחקים בקרעי גופתו של אדם ברחוב – אבל גם הוסיף לו מועקה חדשה הנובעת מהריחוק ממשפחתו וממולדתו. הוא גם שינה מעט את כתיבתו – אפשר לה להיות חופשייה יותר, ליתר דיוק. בסוריה, כידוע, הצנזורה לא מאפשרת את פרסומם של סיפורים המעבירים ביקורת על המשטר, ולכן תאמר נאלץ להשתמש באלגוריות כדי להעביר את המסרים שלו. הוא המשיך בטכניקה הזו גם לאחר מכן, אם כי באופן קצת משוחרר יותר.

כשהאלגוריות של תאמר נמזגת עם כתיבתו המינימליסטית-עד-חסכנית והמדויקת – ״אם ברצוני לתאר שמיים כחולים, פשוט אכתוב שהם כחולים״, כלשונו – התוצאה היא סיפורונים קטנטנים (בין חצי עמוד לחמישה) שמתבררים כמשלים, חלקם אפילו עם חיות וכל החבילה. אבל הם שונים מהמשלים הקלאסיים בשני מובנים. הראשון הוא שצריך לחשוב כדי להבין את תאמר, ממש להניח את הספר ולנתח את מה שקראתם – וגם אז לא תמיד תצליחו לפענחו. השני הוא שהמסרים מעבירים ביקורת נגד הממשל המדכא והאלימות הבלתי נסבלת בסוריה, בה מתחוללת כעת מלחמת אחים שאם היינו יודעים בדיוק מה קורה בה היינו הרבה פחות שלווים. אני באופן אישי ראיתי במהלך טיול בגולן פצצה נופלת מעבר לגבול ומעלה ענן עשן אדיר.

הסיפורים מחולקים לשלושה שערים. הספר נפתח עם כמה סיפורים אקספוזיציוניים, הטוב שבהם הוא ״הנמרים ביום העשירי״, סיפור מופתי על ״אילופם״ של האזרחים. השער השני מתמקד בעיקר בדיכוי הנשי בסוריה, כשאל מולו מועמדת דווקא עוצמה נשית, שגורמת לברכיהם של הגברים המדכאים לפוק. שער זה מכיל כמה סיפורים מבריקים באמת שממש יגרמו לכם לחייך תוך כדי קריאה, גם אם הם עוסקים בנושאים לא קלים. הנושא של השלישי הוא האלימות. כמה דוגמאות לדמויות בסיפורים: אישה שניצלת מאונס על ידי הפגנת חשק מיני; שני ילדים שתמימותם נשדדת; נשים שנאנסות על ידי ישות מסתורית כל לילה; גבר שמואשם שריאותיו גדולות מדי ושהוא צורך יותר מדי אוויר; מואזין שלא מסוגל לקרוא לתפילה. כולם סובלים מהמציאות הערבית, חלקם מתנגדים לה וחלקם נאלצים לסבול אותה.

תאמר

תאמר

הספר, למען האמת, די חד צדדי בקטע הזה: שום מילה טובה על סוריה לא תמצאו בו, ואין לו שום כוונה להעביר מסר נוסף מעבר למתיחת ביקורת. עם זאת, תאמר מבהיר שהאלימות בסיפוריו לא מוגזמת, גם אם היא נראית כך: "האלימות בסיפורים שלי איננה סחורה מיובאת, או תסביך נפשי, או סוג של המרדה או הסתה, כי אם ביטוי לחיי היומיום שלנו ‏(…‏) שכן האדם הערבי חשוף יומיום לטבח פראי, ואין זה אפשרי לכתוב על היסמין הענוג בזמן שהנפּלם בוער בגוף האדם”.

הקריאה ב״נמר מנייר״ אינה פשוטה, וגם לא תמיד קוהרנטית (אם כי המבוא האיכותי מאת המתרגם אלון פרגמן תורם להבנת הספר, גם אם חלקו היה צריך להיות מפוצל ולבוא בסוף) – אבל מתגמלת. כמה מהסיפורים פה באמת ניתנים לתיאור כבלתי נשכחים. וחשוב לקרוא על הדיכוי בסוריה, כי גם הקריאה הזו היא סוג של מחאה, ואחרי הכול, חייהם של הערבים אינם כאלה שונים מאלו שלנו כמו שאנו חושבים. ״נמר מנייר״ יגרום לכם להתגונן ולהיות מודעים יותר, אבל גם להעריך את מה שזכיתם בו.

נמר מנייר / זכריא תאמר, מערבית: אלון פרגמן, הוצאת רסלינג, 2013, 180 עמודים.



כתיבת תגובה