המלצה חמה וחווייתית על ״הנערה שהשארת מאחור״, ספרה של ג׳וג׳ו מויס

הנערה שהשארת מאחורכתבה קטנה בעיתון סוף השבוע שובה את מבטי. היא מספרת על חשיפת אוצר אמנות שנגנב על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה ועל משפחה יהודית התובעת לקבל לידיה את אחת התמנות שנמצאו בו. ספק אם הייתי מקדישה תשומת לב יתרה לכתבה זו, אבל ליד העתון מונח לו לגמרי במקרה הספר שזה עתה סיימתי לקרוא, "הנערה שהשארת מאחור".

אני לוחצת כמה קומות למטה על כפתור של מעלית זמן דמיונית – כבר לא מלחמת העולם השנייה, גם לא הנאצים שגנבו את יצירות האמנות המוזכרות בכתבה, אבל עדיין מלחמה ועדיין חיילים גרמנים. דלת המעלית נפתחת ואני מוצאת את עצמי בערב חג המולד – תחילתה של שנת 1917  בעיירה בשם סן פרון בצרפת.

ניחוח ברווז צלוי עם פרוסות תפוחים וזנגוויל משומר מובילים אותי להציץ בחלונה של "מסעדת התרנגול האדום". אני נעה אחורה בבעתה – מסיבה של קצינים גרמנים; אישה כחושה עם מבטא צרפתי העונה לשם סופי מגיחה מן המטבח ומגישה את המנות, ונראה שהיא אחוזת בהלה. קומנדנט גרמני מסחרר את היין בכוסו וניגש לדבר איתה. הפחד ניכר בה – נדמה כי הגוף הכחוש מתכווץ. אפשר להרגיש מרחוק את פעימות הלב המואצות.

אני עומדת בשלג המקפיא, מסביבי עיירת רפאים הנתונה בעוצר. מדי פעם נדמה לי שאני שומעת אנחות של כאב וחולי מעבר לתריסים המוגפים.

במבט לאחור אפשר להתבונן בימיה הטובים יותר של סופי. ימים בהם היתה יושבת חבוקה בזרועות אהובה, מתענגת על היופי הפריסאי טרם המלחמה. עולם של אמנות, פסטיבלים, רחובות מצוירים. כמה שנים אחר כך נשמעים כבר מטחי ירי והאוויר נמלא בריחות של אבק שריפה, יתמות, פרידות ופחד עז.

אני ממשיכה להשגיח במבטי על סופי. אני חוששת להשאירה בחברתו של הקומנדנט הגרמני והגברים המקיפים אותו. שרידים של יופי ותמימות עדיין ניכרים בפניה, המלחמה שלקחה ממנה כמעט הכל עשתה עמה חסד קטן והותירה לה את היכולת לחלום ולקוות.

מעלית הזמן נושאת אותי  כלפי מעלה. עכשיו אני נמשכת החוצה אל האפרוריות של לונדון: השנה היא 2006, ואני רואה אישה צעירה המתאבלת על בעלה בחדר שינה גדול המוקף בקירות זכוכית. מבין מסך הדמעות האינסופי היא מביטה על התמונה התלויה אל מול מיטתה הזוגית המיותמת. אני שומעת אותה מדברת ללא מילים עם הדמות שנמצאת בתמונה, והדמות מחזירה לה את החיוך התמידי שלה, חיוך שאפשר לשאוב ממנו עידוד ולמחות בעזרתו את דמעות הכאב.

אני מוטחת במהירות עצומה למטה, אני חייבת להביט בפניה של סופי ממסעדת התרנגול האדום. היא הסירה את סינרה המרופט ולבושה עכשיו בחולצה ובחצאית שנראה שלפני זמן לא רב היו מתאימות למידותיה, עכשיו הן מונחות ברישול על גופה. אני רואה שהיא רצה יחפה בשלג, גוון עורה הופך להיות כחול, היא מחזיקה בידה חבילה גדולה וממשיכה לרוץ. אני מזהה בקלות רבה את תווי הפנים – אין ספק שזו האישה המביטה מתוך התמונה התלויה על הקיר בבית הזכוכיות בלונדון.

המעלית רוצה להגיח במהירות שוב למעלה ואני מרגישה מסוחררת. ההרגשה היא שאיני רוצה להמשיך להתקדם הלאה עם דפי הספר שמא אסיים לקרוא, כי אני רואה כבר חלקים רבים של פאזל. אני שואבת אל מלוא ראותי את האווירה בשתי המערכות.

נדמה כי הסופרת מחזיקה את שרביט המנצח ומנהלת את כל התזמורת,  ויחד עם הצער הרב המתעורר מתנגנים להם שני סיפורי אהבה משתי נקודות זמן של עולמות שונים המתאחדים להם ביד אחת: ידו של הגורל, השולטת בכל ומסבירה לנו שהעצב והשמחה צועדים זה לצד זה בעולמנו ושניהם בני חלוף. הסופרת סוגרת את הקצוות ובסיומה של העלילה נותנת לנו להגיע להבנה שיש גם נחמה. היא לא משאירה אותנו במצוקה מחשבתית. למרות המראות הקשים היא מפיחה בנו תקווה ושמה את הדגש על האהבה והאמנות – דברים נצחיים היכולים להתקיים כמעט בכל מצב ונרשמים בספר ההסטוריה של האנושות.

אני סוגרת את הספר ומביטה שוב בכתבה שקראתי בעיתון. אני קוראת אותה בפעם השנייה. מדובר בציור של אמן יהודי גרמני שעד היום לא ידוע מה עלה בגורל אוסף האמנות שלו. אני מנסה לחשוב על הסיפור שיכול להחשף מאחורי כתבה זו ואני מקווה שיגיע היום ועמו הסופר שיכתוב גם אותו. בינתיים אפשר להתענג עוד על "הנערה שהשארת מאחור" ועל חוויית הקריאה יוצאת הדופן שהוא מציע.

הנערה שהשארת מאחור / ג'וג'ו מויס, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד 2013, 436 עמודים, מאמר מאת ענת מחלב.



כתיבת תגובה