ביקורת ספר: בצל גבירתנו מאת נורית זרחי

בצל גבירתנונורית זרחי היא אחת הסופרות הפורות ביותר בתחום ספרות הילדים הישראלית, אך גם אחת המקוריות ביותר: בין אם אתם אוהבים את יצירתה ובין אם לאו, תוכלו לזהות בקלות את המגע של הקול הייחודי שלה. גם בפרוזה שלה למבוגרים יש משהו מוזר, שונה מאוד ממה שאנחנו מורגלים לקרוא: סוג של אווריריות שנמזגת לתוך המשפטים מעולם אחר, שבו הספרות מעבירה מצבי תודעה, תחושות ואווירות יותר מאשר סיפורים עלילתיים. את עובדת קיומו של המימד החלומי הזה לא סותרת, כנראה, העובדה שרבים מסיפוריה עומדים על בסיס אוטוביוגרפי, ובמרכזן נשים שמייצגות את זרחי בתקופות שונות בחייה.

באחרית הדבר של הספר מוזכר רעיון של הפסיכואנליטיקאי הבריטי כריסטופר בולס, אשר מתייחס, בקצרה, לחלק העתיק והקמאי בנפש שמתנהל באופן לחלוטין לא-מילולי: לדברי בולס, בחיינו אנו מנסים לחזור ולחוות מחדש את חוויות התמורה העצמית של ינקותנו, חוויות שתעוררנה בנו את אותם זיכרונות טרום-מילוליים. יש משהו בטענה שזה מה שזרחי מנסה להשיג בכתיבה שלה, שלא חשה מחויבת לעלילתיות, לצורת סיפור קוהרנטית ואפילו לתחביר העברי המקובל.

זרחי מזכירה בסיפוריה המבולבלים שבקובץ זה נזירה שיוצאת לחיים חדשים, ילדה שמאבדת את תמימותה, מערכת יחסים עם אם קשה ורציונלית ועוד. קל מאוד לזהות את זרחי עצמה בדמויות שלה. ולמרות המבנה חסר השדרה של הסיפורים שלה ואזכוריהם אירועים ספציפיים ולא הרהורים על החיים, נראה שהיא מנסה למצוא מזור לבדידותה כיצור אנושי על ידי יצירת חיבור מסוג מסוים מאוד עם הקוראים. הבעיה היא, למרבה הצער העמוק, שזה לא בדיוק עובד: הקסם לא תמיד נוכח, הסיפורים לא מובנים והחוויה הכללית לא משאירה חותם על הקורא הממוצע. גם אחרית הדבר המוגזמת, המעייפת והמעריצה – מאה עמודים! – של שי צור מפגינה בעיקר כשרון כתיבה ולא מעשירה את החוויה. וכך הקורא והסופרת נשארים כל אחד במקומו הוא עם עולמו שלו, ובין העולמות אין חפיפה, רק ניסיון נואש להשקה.

בצל גבירתנו / נורית זרחי, הוצאת ידיעות ספרים – ליריקה, 2013, 197 עמודים. המאמר פורסם במעריב לנוער בדצמבר 2013.



כתיבת תגובה