ביקורת ספר: ״צוואתו של מוקיון״ מאת ז׳ול ואלס עדיין רלוונטי

צוואתו של מוקיון ז׳ול ואלס זיקית כריכת הספרצוואה עטופה בכריכה אדומה הגיעה אלינו מתוך חשכת מרתפי ההיסטוריה של שנת 1869. נדמה כי אפשר לשמוע ברקע את שעטות סוסיו של חיילי הקיסר נפוליאון השלישי, המובילים אותנו אל חלקה הדרומי של צרפת, אל דמעות עצורות שאינן יכולות לזלוג מעצמן ולהחליק בטבעיות על הלחיים.

אין טלוויזיה, גם לא מחשב. אבל צעקות יכולות להפוך לפעמים לאמצעי תקשורת יעיל, כי הקשישה המתגוררת בדירה שלמטה שומעת אותן בקלות, והיא האדם הטוב היחידי בעולמו של ילד בן שש.

אני מביטה בתוצאותיו של מחקר חדש אשר נחשפו בחודש נובמבר 2013 – אין כאן חיילים של נפוליאון השלישי והמקצוע רצען או סנדלר כמעט שנעלם כבר מהנוף, אבל יש כאן חוט דק הנמתח וכמעט מצליח להקשר עם התקופה בה אנו חיים כיום. כי על פי המחקר ילדים רבים עדיין חווים התעללות בתוך משפחתם.

״אמא אומרת שאסור לפנק ילדים, והיא מלקה אותי בכל בוקר. כשאין לה זמן בבוקר, היא מלקה אותי בצהרים," מספר לנו  בטבעיות רבה הילד ארנסט, והוא מייצג בדבריו קבוצה גדולה של ילדים בעבר ובהווה החווים מידי יום ביומו התעללות קשה.

ארנסט מתבל את הסיפורים שלו בהומור ומנסה להעלות את חיוכו של הקורא, אולי בגלל שקל יותר להעביר את הדברים בשפת ההומור, ואולי בגלל שזו דרכו של ילד להתמודד עם מציאות קשה כל כך. ההומור הזה הופך להיות חלק בלתי נפרד ממנו ומייחד אותו גם בבגרותו. "קראנו לו מוקיון כי הוא צחק על הכול ולא חס על שום דבר. מכיוון שפחדנו ממנו, ניסינו לכנות את האירוניה שלו בשם שיחליש אותה ויטשטש את עוצמתה".

אני קוראת הספר פעם אחת ועוד פעם, מנסה בדמיוני להוציא את הילד הזה מתוך הדפים הצהובים. הלוואי והייתי יכולה להלבישו בבגדי ספורט ולשלוח אותו אל מגרש המשחקים הקרוב. או להזמינו לארוחה בה יתאפשר לו לבחור בעצמו את התפריט.

"אני לא אוהב לטייל בחוץ, אני לבוש רע מאוד. אמא תופרת לי אפודות מהתחתוניות שלה, ובקיץ מכנסיים לבנים מהתחתונים של אבא…"

ז'ול ואלס זועק ממרחקי השנים את קולו החלש של הילד. כמעט כמו להניח את  האוזן על הקרקע ולהצליח לשמוע מרחוק את הרכבת המתקדמת, הוא משאיר לדורות הבאים אחריו חוזה שהם חייבים לכבד – זוהי צוואתו של המוקיון.

בכישרון רב הסופר מצליח לעורר בקורא את הרצון להתקומם נגד המציאות. קשה לקרוא את הספר ולהישאר אדישים – הוא היה פורץ דרך בזמנו והתווסף למעשים נוספים שהובילו לשינוי בחקיקה ולהגדרה מחודשת של מעמד הילד. כולי תקווה שגם בימנו הוא יצליח לשנות ולו במקצת את המציאות שלנו וילדים רבים ימשיכו להודות לו על הצלתם. הייתי מגדירה אותו כספר חובה. ספר המוציא את המילים מפיותיהם הנאלמים של הקבוצות חסרות האונים המופקדות בידיים לא נאמנות אשר מנצלות לרעה את מעמדן.

אסיים בדבריו של אמיל זולה המצוטטים בסוף הספר על ידי משה סקאל, אשר מיטיב לתאר בפנינו את התקופה ואת הרקע לצמיחתו של הסופר – דבר התורם מאוד להעשרת הידע ולהשלמת התמונה:

״אני רוצה שיקראו את הספר הזה. אם יש לי סמכות כלשהי, אני מבקש שהכל יקראו אותו… יצירות כאלה הן נדירות, וכאשר ספר כזה רואה אור יש לדאוג שהוא יגיע לרשות כולם.״

ובקפיצה של הרבה שנים קדימה, לצערי הדברים עדיין רלוונטיים, ואני מקווה שאכן מילותיו של אמיל זולה יעפילו לתקופתנו ונדע לבצע את השינוי המתבקש.

צוואתו של מוקיון / ז׳ול ואלס, מצרפתית: משה סקאל, הוצאת זיקית 2013, 121 עמודים. מאמר מאת ענת מחלב.

דור, לעומת זאת, חשב אחרת



תגובה אחת

  1. אבישי wrote:

    משה סקאל לא המתרגם, הוא כתב את אחרית הדבר

כתיבת תגובה