ביקורת ספר: ״שנות החלב״ מאת יערה שחורי הוא תרגיל אקספרימנטלי, לטוב ולרע

שנות החלב

"ראיתי אותם. הם נראים כמו שניים שנפגשו בערפל." (עמוד 70)

יערה שחורי, עורכת ותיקה בהוצאת "כתר", הוציאה ב2010 ספר שירים ראשון בשם "אצבע, שן, כנף", וכעת מרחיבה עוד יותר את פועלה בתחום הספרות עם ספר פרוזה ראשון. "שנות החלב", אחד הספרים הכי יפהפיים חיצונית שיצאו בישראל אי פעם (ציור העטיפה הוא עוד יצירה מופלאה של מונטיין ורוזנבלום), הוא ספר צנום למדי שמקפל בתוכו הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון. הוא מבטא יפה את ניסיונה של המחברת בתחומים שונים ואת אופייה כעורכת, כמשוררת וכסופרת, אשר בא לידי ביטוי לטובה – אך גם לרעה.

מדובר באוסף של שלוש נובלות וסיפור קצרצר הכתובים בעברית חדשנית שהיא אחד הדברים היותר מרעננים שנראו בסצנת הספרות בארץ מזה זמן רב. נובלת הפתיחה, אשר נושאת את שם הספר, מתרחשת בעיר אשר כל ילדיה נעלמו; כעת גרות בה רק נשים, החיות על מוצרי מותרות בלבד, מפני שקיים מחסור בכל מוצרי היסוד. השנייה, "שיעורים בכתיבה", מתארת קורס כתיבה של תלמידים צעירים (בני עשרה, ככל הנראה) אצל מורה הגדולה מהם בשנה אחת בלבד המתרחש בימי הקיץ הלוהטים. השלישית והטובה ביותר, "הילדה השנייה", מסופרת על ידי סופרת ישראלית שמגיעה לעיירה אמריקאית בה נעלמו שלוש ילדות בנסיבות מסתוריות.

"ילדים הם לא תשבץ, אמר לה בעלה, משים עצמו לרגע כמומחה לפדגוגיה או לפחות לשכל ישר. הם יצורים פשוטים. זקוקים לגבולות ולהכרה. זה נשמע לה נכון, זה נשמע לה אפילו מנוסח היטב, אבל היא יודעת שהוא טועה. המבוגרים הם אוסף של חבלות ושריטות וחניכיים שהולכים ונחשפים, ילדים הם התעלומות היחידות שעוד בנמצא. שם טמון מה שנעלם עם השנים." (עמודים 120-121)

קשה להבין את האופי של הספר בהתחלה. אתם חושבים שהוא מעין גרסה עברית לקלי לינק, אך הוא מציאותי מדי; חושבים שהוא מציאותי, אבל הוא פנטסטי מדי; חושבים שהוא פרוזה, אבל הוא פואטי מדי; חושבים שהוא משל, אבל הוא סיפורי מדי; וכך הלאה וכך הלאה. הכתיבה המיוחדת של שחורי מהפנטת, לירית מאוד, עושה ניסויים מעניינים בשפה העברית תוך שימוש אקספרימנטלי בתחביר ובמילים שונות. היא כבדה מאוד, מורכבת, דורשת קריאה איטית ומלאת תשומת לב, אך גם מודעת לעצמה יותר מדי (תוך פנייה לקוראים אפילו והערות ארס-פואטיות) ולפרקים סוריאליסטית באופן מייאש.

"אבל ישנה אפשרות, שאיני מתכחשת לה, שאני נתלית בסמלים. ייתכן שאני מייחסת חשיבות רבה מדי לסצנה אחת עלובה, שאותה שאני יכולה לפענח. (…) אולי אני כותבת ממנה מה שנוח לי, כותבת את הילדה שאני יכולה להבין, מצרפת פרטים כדי לבנות סיפור עם אחדות מקום ועלילה." (עמודים 114-115)

תוך ניהול הקרקס הספרותי הזה קשה לפתח עלילה טובה, גם אם הרעיונות שמהווים את נקודות הפתיחה מקוריים ומסקרנים, וכך הסיפורים הולכים לאיבוד בתוך הכתיבה. זה לא שהם לא רוצים להתפתח לשום מקום, אלא שהמשא שהם עומסים על גביהם כבד מדי. הדמויות בנובלות זרות לעצמן, אבל הן זרות גם לקורא, ולא תמיד מצליחות לעורר בו רגשות; החללים הריקים שהן רוקדות סביבן נותרים חורים שחורים, אליהם נבלעות העלילות יחד עם הקוהרנטיות. וכך הספר רוצה לגעת בנפש האדם, בהורות, במין, בטבע, בגורל, בכמיהה, אבל נותר כתב חידה לא מפוענח, ולא תמיד ברור מה בעצם שחורי רוצה לומר פה.

אין זה אומר שהקריאה בספר לא שווה, אבל הוא בעיקר מציג את יכולותיה של כותבת שעם קצת יותר פוקוס תוכל להוציא תחת ידה יצירה מדהימה באמת. הסיפור האחרון, "אלסקה אפויה", שאורכו ארבעה עמודים, מראה זאת היטב: הוא אמנם תיאור קטן של יום פשוט בחיי משפחה (אשר על פי החשד מבוססת על זו של שחורי עצמה), שלא מנסה ללהטט בשפה ולהרשים, ודווקא משום כך הופך למרתק כל כך. הקריאה ב"שנות החלב" תגרום לכם להתאהב ביערה שחורי, אבל לא בספר עצמו, ובעיקר לקוות ליצירותיה העתידיות, שיכולות להגיע לגבהים מופלאים.

שנות החלב / יערה שחורי, כתר, 2013, 189 עמודים. 



כתיבת תגובה