ביקורת ספר: ״אישה זרה״ מאת אבירמה גולן

אשה זרהלסיפור המסופר משני גרונות שונים יתרונות וחסרונות. מחד קיים יתרון, בשל  היכולת לראות את התמונה באופנים שונים, כאשר כל קול נותן זוויות ראייה שונה על האירוע. מאידך, הסיפור אינו מסופר ברמה אחידה ובשפה זהה.

"אישה זרה", הרומן החדש של אבירמה גולן, מסופר לסירוגין דרך גרונה של מלי, פרקליטה בכירה וגרושה המנהלת רומן עם שופט נשוי, ודרך גרונה של סלאבה, עוזרת הבית האוקראינית של מלי, עובדת זרה לא חוקית, נשואה ואם לבת הנמצאת באוקראינה (יחד עם אביה). קול שלישי העובר לאורך הספר כולו הוא למעשה פרוטוקול המשפט של אישה הנאשמת ברצח בעלה, בו מלי מתפקדת כתובעת, כאשר בין השופטים נמצא יואב, אותו שופט נשוי עימו היא מנהלת רומן.

בהתאם לכך, מסופר הספר בשלושה סוגי עברית: עברית רהוטה וברורה, היא העברית של מלי; עברית עילגת, היא העברית של סלאבה; ועברית משפטית של פרוטוקול המשפט.

הספר מציב מראה אל מול הקורא הישראלי, ומותח לפניו את הפערים שבין הדמויות: למשל, כמיהתה של סלאבה לתעודת זהות ישראלית ולמגורים בישראל, אל מול ילדיה של מלי: בנה המתגורר בהאג ובתה הרוצה ללמוד בברלין. כמו כן, מתעוררת השאלה לגבי מקומם של האנשים השקופים בחיינו. בעוד סלאבה יודעת כל מה שמתרחש בחייה של מלי ומזהה את מצבי הרוח שלה, מלי אינה רואה אותה, הלכה למעשה; סלאבה נוכחת-נפקדת בחייה ומקומה לעיתים אינו שונה מרהיט בבית.

אולם הכנסת "השד העדתי" לדיון הייתה מיותרת. מלי, שכיום היא נוסבאום (שם אשכנזי למופת), היא למעשה רזין – מלכה בת ליוצאי תוניס אשר היגרו דרך צרפת לארץ. הערות עמיתה לגבי מוצאה לא תרמו לעלילה ולא מצאו את מקומן בסיפור. בנוסף, קיימות מספר דמויות משנה אשר מלוות את הספר לאורכו אך אינן מפותחות מספיק, ובראשן יואב, השופט עימו מנהלת מלי רומן. דמותו, אשר אינה מתפתחת ואינה מוצגת כמעט כעומדת בזכות עצמה, מציגה אדם חלש וחסר נוכחות, דמות שלא ברור כיצד השפעתה על מלי כל כך משמעותית. גם פרוטוקול המשפט המתנהל ברקע אינו תורם לפיתוח הדמויות ולמרות חשיבותו כאירוע נוסף המגיע לשיא יחד עם שאר אירועי הספר, הקריאה בו מכבידה לעיתים.

בשורה התחתונה: כאשר מתרגלים לשלוש השפות בהן מסופר הספר, מגלים שמדובר בספר קריא ומעניין, המציע זוויות שונות להתבוננות באנשים אשר ניתן בקלות להתייחס אליהם בסטריאוטיפיות.

אשה זרה / אבירמה גולן, הוצאת הספריה החדשה 2013, 250 עמודים. מאמר מאת ישראל כורם.



כתיבת תגובה