ביקורת ספר: ״אל חוף מבטחים״, ספרו החדש והמרגש של יצחק מאיר

אל חוף מבטחיםבספרו הקודם, "אישה אחת", גולל יצחק מאיר את קורות משפחתו בתקופת השואה: אביו נלקח על ידי המשטרה ולא שב, ואמו, שהיתה בהריון מתקדם, נטלה את שני בניה ויצאה למסע הצלה לכיוון שווייץ. העלילה סופרה מפיה של האם. ספרו החדש, "אל חוף מבטחים", נפתח במחנה פליטים עם תום המלחמה, והפעם הוא מסופר מפיו של הבן, שהיה כבן שתים-עשרה באותם ימים.

כבר שמענו את סיפורי הפליטים והעקורים באינספור וריאציות ונקודות מבט אישיות ולאומיות. ובכל זאת, למרות המסלול המוכר – מחנה מעבר, ספינת מעפילים, חיפה, מחנה עתלית – סיפורו של יצחק מאיר אינו נדוש כלל וכלל. הוא מביא אל הספר התבוננות חדה של ילד שהתבגר בטרם עת, אך עדיין יש בו תמימות וקבלת גורל של נער צעיר, יחד עם תבונתו המפוכחת של המבוגר הכותב. אם כי מדי פעם הוא מציין שאינו בטוח שמה שהוא זוכר אכן התרחש בדיוק כך, אין באמת משמעות לכל פרט קטן: הלכי הרוח, התחושות, היותו עקור המניח להתרחשויות לקבוע את גורלו, תחושת הלכידות המשפחתית, תחושת השייכות לעם שלפני רגע לא היתה קיימת ופתאום היא כל-כך נוכחת וקובעת, ההתבגרות המהירה הנכפית עליו, מגוון הדמויות שהוא כה מיטיב לתאר – כל אלה ועוד הם שעושים את הסיפור ומעניקים לו עומק ומשמעות.

הספר מתאר מעשי עוול רבים מספור, אך אין בו כעס. נדמה לי שהסיבה לכך היא זו שציינתי קודם, שילוב נקדות המבט של הילד ושל המבוגר: כילד לא ידע שיש סיבה לכעוס, ולכן כמבוגר הוא אינו מוצא טעם לכעוס בדיעבד. לתכונה הזו יש יוצא דופן אחד: כשאחד ממקבלי הפנים במחנה עתלית, נציג בח"ד (ברית חלוצים דתיים), התייחס לאמו בגישה שהזכירה תיאורי שוק עבדים, הוא נעמד, ובקול שהשתדל להיות זועף וסמכותי, נטל שליטה על המצב. נראה כי משהו פקע אחרי כל הטלטולים, כשדווקא במקום שאמור היה להיות מסביר פנים יותר מכול, נתקלו ביחס אדנותי.

יש בספר פרקים מרגשים רבים. כזה, לדוגמה, הוא הפרק העוסק בשמות, בעיקר סביב השם שניתן לאחיו התינוק שנולד שבועיים אחרי שהגיעו לשוויץ. האם התכוונה לקרוא לתינוק דוד, אך הרופא המיילד לקח לעצמו את הזכות לקרוא לו איאן פייר על שם אביו, ושלטונות שוויץ מהרו לרשום אותו כך ולא אפשרו לאם לשנות אותו. בכלל, כל הפרק השוויצרי קצת מוזר: מצד אחד נתנו מקלט לחלק מן היהודים שהצליחו לגנוב את הגבול, ומצד שני נהגו כסוהרים והתיחסו אליהם כאל מטרד. בפרק מרגש נוסף האם קוראת את ילדיה לשיחה ערב ההפלגה, ונושאת מונולוג שבו היא, בין השאר, מונה את מתי המשפחה ואת הניצולים. המפגש של האם עם אחותה בישראל העלה דמעות בעיני.

אהבתי את "אשה אחת", ואת "אל חוף מבטחים" אהבתי אפילו יותר. אם יצחק מאיר יבחר לכתוב ספר המשך על תהליך הקליטה בארץ, אשמח מאוד לקרוא גם אותו.

בשורה התחתונה: ספר מרגש ומומלץ בחום.

אל חוף מבטחים / יצחק מאיר, הוצאת ספריית מעריב, 2013, 263 עמודים. מאמר מאת אתי סרוסי.



כתיבת תגובה