ביקורת ספר: ״המחברת הגדולה״ מאת אגוטה קריסטוף עדיין מזעזע

atifaאת "המחברת הגדולה" קראתי לראשונה בגיל מצוות, ולומר את האמת, אין לי מושג איך צלחתי אותו אז. אני משער שחוויית הקריאה בו העבירה אותי מילדות לבגרות בצורה אפילו יותר משמעותית מאשר הטקסים המסורתיים. גם היום אני חושב שיצירת הביכורים של אגוטה קריסטוף – שאגב עוררה פולמוס אדיר כשיצאה לאור לראשונה לפני 26 שנים – היא הספר הכי קשה שקראתי.

היצירה הקצרה הזאת מורכבת מהרבה מאוד פרקים של עמוד עד שלושה הכתובים מגוף ראשון רבים. המספרים הם זוג תאומים בנים, שהועברו לסבתם למשמרת במהלך מלחמת העולם השנייה. הילדים הנבונים להחריד – אנטי גיבורים מובהקים – מסרבים להזניח את עצמם, ובהיותה של הסבתא זקנה וקמצנית להחריד הם מטפלים בעצמם.

הספר הוא אסופת החיבורים שכתבו התאומים בשיעורי הכתיבה העצמאיים שלהם, המתארים את חייהם. הכתיבה מינימליסטית להפליא וחסרת רגש, מתארת רק את העובדות, זאת ככלל שקבעו לעצמם התאומים. ודווקא מתוך כך עולים כל הרגשות.

הספר מכיל הרבה מאוד סיטואציות מזוויעות, חלקן ברמות חולניות ממש, אבל הוא אף פעם אינו יורד לפרטים ואף פעם אינו מתערב רגשית. לדוגמה, בשני הפרקים המפורסמים בספר, "תרגיל לחישול הגוף" ו"תרגיל לחישול הנפש", נכתב שהתאומים בהתחלה חותכים ומכאיבים לעצמם ובהמשך מגדפים אחד את השני – וגם מרעיפים לאחר מכן דברי אהבה – כדי להפוך עצמם קהים לכל סוג של כאב. ובאמת, לנוכח הדברים האיומים שקורים, נראה שזו הדרך היחידה לשרוד. והקורא לא יודע אם לצחוק או לבכות.

זה ספר חזק, מטלטל ומפתיע, שקריאתו אמנם מהירה – לי לקח פחות מיום – אבל בלתי נשכחת. הוא חוויה שכל קורא חייב לעבור, אבל לא הייתי ממליץ עליו לילדים מתחת לגיל חמש עשרה – שוב, בגלל המטען הרגשי שהוא מכיל ולא בגלל מקרי הזוועה. פשוט אגרוף לפנים.

 

המחברת הגדולה / אגוטה קריסטוף, תרגום: נורית פסטרנק, כתר 2012, 181 עמודים. 



כתיבת תגובה