ביקורת ספר: ״החזרה״ מאת אלינור קטון

החזרהיש ספרים שאני פשוט לא יודע איך לעכל, ובכל זאת אני מבין שנהניתי מהם. "החזרה" מאת אלינור קטון הוא ספר כזה. הוא גרם לי לחשוב שתי מחשבות – מצד אחד את "אני לא לגמרי מבין" המתסכל, ומצד שני "איזה ספר!" המענג.

בגדול, סיפור העלילה מתחיל לאחר שערורייה בבית ספר תיכון, בו שוכב המורה לג'ז עם ויקטוריה מכיתה י"ב. הפרשה מותירה את החברה מזועזעת, תוהה ונבוכה. בינתיים, איסולד, אחותה הצעירה של ויקטוריה, פוגשת את סטנלי מבית הספר הסמוך לדרמה. הפרשייה תעלה בהצגת סוף השנה המערערת של המכון לדרמה.

את המושג הכללי בנוגע למה בעצם קורה פה התחלתי לקלוט רק באזור העמוד המאה. הפרקים בנויים מהרבה קטעים קצרים עם שמות שנוגעים למיקום בזמן – "שבת", "שני" ו"רביעי" לדוגמה, אל מול "ספטמבר", "פברואר" ו"נובמבר". אין טעם לנסות בכוח להבין את הספר בעמודים הראשונים שלו. צריך להתחיל לזרום עם קטון, ובהמשך תראו בעצמכם שזה שווה את זה.

כמו שכבר נאמר, אלינור קטון פשוט מתפוצצת מרוב כישרון. הכתיבה שלה מעודנת ועם זאת מהודקת, מציאותית ומרתקת, ובקיצור, תענוג לקרוא אותה. שיטת ארגון העלילה ייחודית ונועזת – לא רק הסכנה שהקורא לא ילך לאיבוד עומדת פה על הפרק, אלא הסכנה שהמחברת עצמה לא תלך לאיבוד – אך יותר מכך היא העלילה.

קו העלילה העיקרי נוגע למכון לדרמה המבוקש, אליו מתקבלים רק עשרים תלמידים בני מזל למחזור. במבט מבחוץ, מהמציאות שלנו, הקוראים, הוא עלול להיראות מגוחך, מעין גרסה מבוגרת ואפלה ל"היי סקול מיוזיקל", אבל בזמן קריאת הספר תמצאו את עצמכם מרותקים לחלוטין ותגלו שגם אתם נשאבתם, ואין לכם ברירה אלא ללכת לפי החוקים והנורמות שנהוגות במכון החצוף, המקצועי והלא מתחנף. בסופו של דבר תודו בעצמכם שהייתם חולמים ללמוד במקום כזה.

במקביל, מסופר לנו קו העלילה של המורה לסקסופון בבית הספר התיכון ששוכן ליד המכון. סיפור חייה מתערבל עם חייהן של שתי התלמידות איסולד וג'וליה, שקשר מיוחד הולך להירקם ביניהן. הפרקים שמספרים עליה מורכבים מאוד; הם תערובת משונה של עבר, הווה, עתיד והזיות בהקיץ. בהתחלה ממש תהיתי אם הקטעים האלו הם עוד תיאורים של החזרות במכון לדרמה. אם להודות באמת, עד עכשיו אני לא סגור לחלוטין מה בעצם קרה שם (האם שתי התלמידות באמת מייצגות את חייה של המורה לדרמה, האם זו רק הזיה שלה או שזו פשוט עוד סצנה על בימת התיאטרון?), אבל זה היה מהפנט.

וכך אני ממשיך לקרוא, טובע בתוך המערבולת משכרת החושים הזו ומתחיל לחשוש ככל שהעמודים עוברים. אני לא רוצה שהספר ייגמר, אני רוצה עוד קצת מהקסם האפל שבאווירה שלו.

הספר עוסק בנושאים רחבים ולא קלים, כמו מיניות, מוות והתבגרות, וזה, בנוסף לעובדת היותו מעורפל עד מאוד, הופך אותו לספר מצוין למועדון קריאה שהדיון עליו עם קוראים אחרים הוא כיפי ופורה. מצד שני, רק קוראים אמיצים ונועזים ידונו בו בלי לבטל אותו כגיבוב מילים לא ברור. ועובדה שהוא זיכה את המחברת בפרס "אורנג'" היוקרתי לשנת 2010. בכל זאת, אני משער שרק לסופרת צעירה יכול להיות כזה אומץ לכתוב כזו יצירה.

לסיום: חוויית הקריאה בספר "החזרה" מאת אלינור קטון היא בלתי נשכחת. היא זורקת את הקורא לתוך הערפל, ונותנת לו להסתדר שם לבד, בלי להתחנף ובלי לנסות להסביר. אך הכתיבה מעולה והספר מרתק, ובשורה התחתונה הוא מהנה עד מאוד. ללא ספק ספר לא שגרתי שלא יתאים לכולם, אלא רק לקוראים בשלים שמוכנים להתנסות בחוויה יוצאת דופן.

 

החזרה / אלינור קטון, מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד 2011, 352 עמודים. 



כתיבת תגובה