ביקורת ספר: ״צוואתו של מוקיון״ מאת ז׳ול ואלס

צוואתו של מוקיון ז׳ול ואלס זיקית כריכת הספרהדחף הפנימי לתעד את עצמנו זורם בכולנו, במידה כזו או אחרת. גם אם אנחנו לא חושבים שחיינו חיים משמעותיים, גם אם אנחנו לא חושבים שהגענו להישג מיוחד, שעשינו משהו ראוי לציון, אנחנו רוצים שידעו שחיינו, שהיינו פה. חלק מהאנשים מוותרים על הגשמת הדחף הזה בסופו של דבר, חלקם ממששים אותם בדרכים שונות. אבל העובדות הן שעל הכדור הזה חיו מיליונים על מיליונים על מיליונים של אנשים. כולם רצו להשאיר אחריהם משהו. אבל – ופה המאמר הזה הופך להיות אכזרי קמעה, אז הכינו את עצמכם – אי אפשר לזכור את כולם (לא באופן אינדיבידואלי, לפחות). את מי אנחנו כן זוכרים? את אלה שהחותם שהשאירו היה מיוחד, יוצא דופן, בעל איכויות ראויות לציון.

הטקסט הקצרצר "צוואתו של מוקיון" הוא מעין יומן של ילד צרפתי בשם ארנסט פיטו. פיטו, בן המאה התשע עשרה, הוא בן דמותו של הסופר ז'ול ואלס. מדובר בילד אשר גדל למשפחה לא אוהבת (מספיק) ולהורים מכים, ונשלח/נמלט בסופו של דבר לפנימייה. בהמשך הוא גדל להיות מהפכן, אבל לא מהסוג שמעורר את האמפתיה של הקורא.

את מה שקורה לאחר מכן אנחנו לא יודעים, כי פה הסיפור הפסיק להיכתב. הספר פורסם בחלקים בכתב העת "לה פרודי"; לאחר חודש וחצי פרסומו הופסק עקב מצב בריאותו של ואלס, ושבועיים לאחר מכן העיתון נסגר והמשך לספר לא התפרסם. ואלס כנראה הבין שמדובר ביצירה חסרת ערך שאין טעם להשקיע בה יותר, אבל הוצאת זיקית, מסתבר, חשבה אחרת. לא מדובר בספר לא זורם לקריאה או איום ממש, הוא סתם לא טוב: לא מרגש במיוחד, לא פיוטי במיוחד, לא חכם במיוחד – בקיצור, אין בו שום דבר שהופך אותו ליצירה ששווה להשקיע בה זמן.

צוואתו של מוקיון / ז'ול ואלס, מצרפתית: רותם עטר, הוצאת זיקית, 2013, 121 עמודים. המאמר התפרסם במעריב לנוער בינואר 2014.

ענת, לעומת זאת, חשבה אחרת

 



כתיבת תגובה