ביקורת ספר: ״ציר סקרנות צומת ודאות״ מאת רון פונדק

ציר סקרנות צומת ודאותלקראת סיום הספר כותב רון פונדק לאחיו אורי, שנהרג במלחמת יום הכיפורים: "אני משוכנע שלא היית כועס לו ידעת שאת שמך לא הנצחנו בכל דרך שהיא". ובכל זאת, ארבעים שנה אחרי – לעצב אכן אין סוף וגם לא תאריך תפוגה – אורי מונצח בספר, שיש בו משום "חברים מספרים על", אבל הוא הרבה יותר מחוברת זכרון.

לבו של "ציר סקרנות צומת ודאות" הוא סיפור הקרבות בסיני במלמת יום הכיפורים, ומפורטים בו, כמעט דקה אחר דקה, הקרבות שבהם השתתף אורי פונדק, קצין המבצעים בגדוד 46. לכאורה, מה כבר ניתן לחדש אחרי הררי המילים שנכתבו על הקונספציה, על העיוורון המדיני, על מלחמות הגנרלים, על הכאוס של הימים הראשונים ועל גבורת החיילים – ובכל זאת הסופר יצר מן העובדות הידועות סיפור ראוי לקריאה. הוא בחר להרחיב את היריעה מן המלחמה לשני כיוונים: מצד אחד סיפורו של אורי, ומצד שני סיפורה של משפחת פונדק שלושה דורות אחורה, החל בסבי ההורים שנמלטו מפוגרומים בראשית המאה העשרים, עבור בסבים ובהורים שנמלטו מן הנאצים, וכלה בדור שהקים את המדינה ובצאצאיו. דוד גרוסמן מצוטט על העטיפה באומרו כי "רון פונדק מספר כאן סיפור מרתק של מה שנהוג לכנות 'הגורל היהודי', אך יותר מכך, זה סיפור על 'הגורל הישראלי'". מהלך העלילה בין העבר הרחוק לעבר הקרוב, בין קורות המשפחה בגולה לקורותיה כאן, אכן יוצר סיפור מרתק.

כשבחרתי לקרוא את הספר, זכרתי במעורפל את שמו של רון פונדק. יכול להיות שאם הייתי זוכרת את המעורבות העמוקה שלו בתהליך אוסלו, הייתי נוטה לוותר על הקריאה, מתוך הנחה שספר שעוסק בנושא מדיני כמו המלחמה השנויה במחלוקת ההיא, יהיה בו יותר משמץ של פוליטיקה. לו נהגתי כך, ההפסד היה כולו שלי. פונדק אמנם אינו מסתיר את תפיסותיו, והוא שוטח אותן בבהירות בעיקר בדפיו האחרונים של הספר, אבל לחלוטין לא מדובר במניפסט פוליטי. זהו סיפורם של אורי ושל משפחת פונדק, המעורב לבלי הפרד בסיפור העם והמדינה. מעין ספר היסטורי פרטי-ציבורי.

רון פונדק הוא כותב רהוט. קשה לומר על ספר שדפיו מכילים כל-כך הרבה כאב שהוא ספר נעים לקריאה, אבל הוא קריא מאוד, מוליך את הקורא ביד בוטחת בין עבר והווה, ומוודא כי דמותו של אורי לא תישכח זמן רב גם ממי שלא הכירו אותו בחייו.

בשורה התחתונה: ספר מעניין ונוגע ללב.

ציר סקרנות צומת ודאות / רון פונדק, כנרת זמורה ביתן, 2014, 238 עמודים. מאמר מאת אתי סרוסי.



כתיבת תגובה