ביקורת ספר: ״המדריך לימים הקרובים״, ספרו השני של יואב בלום (״מצרפי המקרים״), שובר שיאי מגניבות

המדריך לימים הקרובים יואב בלום כריכת הספריואב בלום הוא כנראה הכותב המגניב ביותר בישראל כרגע. לפני שלוש שנים ראה אור הרומאן הראשון פרי עטו (אחרי קובץ סיפורים בהוצאה עצמית בשם "לתת לה את הירח", אשר זמין להורדה חינם באינטרנט), "מצרפי המקרים", שניחן בקונספט כל כך מלהיב שפשוט אי אפשר היה להחזיק אותו ביד מבלי להתחיל לקרוא בו, רק כמה עמודים, כדי לנסות לקנות בדל של תחושת שובע מבלי להבין שכך רק נפתח עוד יותר התיאבון. "המדריך לימים הקרובים", ספרו השני, אשר רואה אור בימים אלה, לא צריך אפילו לחשוף את הקונספט שלו כדי לפתות קוראים. מספיק לקרוא את הטקסט בכריכה האחורית שלו, שהוא מהמבדרים ומהמפתים ביותר שנראו על ספר אי פעם, כדי להשתכנע ולקנות אותו בו במקום.

לטובת הקוראים אשר לא מעודכנים במה מדובר, הרי הטקסט עצמו:

קוראים לך בן שוורצמן. 

אתה עומד עכשיו בחנות ספרים שעומדת להיסגר בעוד חמש דקות וקורא את כריכתו האחורית של הספר הזה. אתה תוהה אם הכריכה האחורית מדברת עליך. 

אז כן, היא מדברת עליך. ואליך.אתה במצב רגיש, ידידי. אם תעיף מבט ותסתכל מבעד לחלון הראווה של חנות הספרים, אל הרחוב, תראה שעומד שם מישהו. מישהו שעקב אחריך בחצי השעה האחרונה, לפחות. אין זמן להסברים. זו בסך הכול כריכה אחורית, כמות הטקסט כאן

מוגבלת וחנות הספרים הזו נסגרת עוד מעט, כאמור.

קח את הספר הזה, קנה אותו, שים אותו בתיק שלך ולך מכאן ישר לביתך. אל תסתכל לאחור, אבל

קח בחשבון שמישהו כנראה עוקב אחריך. חזור הביתה וקרא אותי. זה יכול להיות עניין של חיים ומוות מבחינתך.

הקונספט של הספר הזה, אשר שוב מתבסס על גרעין חזק וסקסי מאוד בעל אופי פנטסטי קמעה, חושף את עצמו רק בסביבות עמוד מאה, אבל בתנאי מזג אוויר טובים ניתן לראות אותו כבר בחצי הדרך לשם. זה לא משנה. מהרגע שמתחילים את הספר הזה, כמו את קודמו, נכנסים לבולמוס קריאה רעבתני. הרעיון שעומד בבסיס הספר מבריק (גם אם הוא לא תכלית המקוריות), ובלום ממצה את פוטנציאל המתח שאפשר לסחוט ממנו. הקריאה בספר מתנהלת כמו קריאה במותחן טוב: עלייה ברמת העניין ככל שהפרק מתקדם, שיא של מתח לקראת סוף הפרק – ואז מעבר לעלילת המשנה או לסיפור צדדי בתחילת הפרק הבא, עלייה ברמת העניין ככל שהפרק מתקדם, שיא של מתח לקראת סופו וכן הלאה. מיותר לציין כמה זה אפקטיבי. דבר נוסף אשר התגלה כמבדר עד כדי צחוק בקול רם הוא הכניסה בפול-פורס לעולם המטא, כולל התייחסויות ופניות מפורשות לקורא ולכותב של הספר. זה כיף הרבה יותר משתוכלו לתאר.

אז כן, מדובר בספר מהנה, אבל הקריאה בו דומה הרבה יותר מדי לקריאה בספרי "השמינייה" אשר יצאו בזמנו: המתח גבוה וההנאה מרובה, אבל הכתיבה יכולה להיות מאוד ילדותית וצ'יזית בלי שמץ של מודעות עצמית ("השמש הייתה בתחילת אותו מהלך פשוט שאנשים קוראים לו 'שקיעה'"). מעט הומור עצמי היה יכול להציל את הספר מהמכשול הזה, אבל "המדריך לימים הקרובים" לוקח את עצמו די ברצינות – בקוליות, אבל ברצינות – וזה טיפה מגוחך. יש בו משפטים הזויים שלא נדמים קשורים כלל, כמו המיקום של המשפטים "הייתה שם רצפת פרקט. היה מזגן." אחד אחרי השני ובשורות שונות בסוף פסקה כאילו הם איזה דבר שנינה או יוצרי-מתח גדולים; לצדם ישנן נגיעות של טלנובלת מתח ישראלית "האלופה" סטייל, וטלנובליות זה אף פעם לא דבר טוב. מצד אחד הספר רוצה להראות שיש לו מודעות עצמית, ואף מתייחס ישירות לגיחוך שבנאום ההסבר חוצב הלהבות של הרשע אשר נותן מספיק זמן התארגנות לטובים כדי להציל את המצב, ומצד שני הוא עושה בדיוק מהלכים כאלה.

בשורה התחתונה: אמנם לפרקים הוא נראה כמו כתב יד של נער נלהב – בסיס רעיוני מושך מאוד, כתיבה ילדותית מדי – אבל אין להכחיש ש"המדריך לימים הקרובים" הוא הספר הישראלי הכי מבדר שנראה בארצנו כבר הרבה מאוד זמן. הקריאה בו היא כמו צפייה בסרט – בערך הספרותי זה פוגם, אבל לכיפיות שבקריאה זה עושה נפלאות.

המדריך לימים הקרובים / יואב בלום, כתר 2014, 340 עמודים. 

"כל חיבוק שנותנים ומקבלים, הוא האמין, מהדק מעט את העור במקומו סביב הגוף, ורק לאחר שאנחנו מחובקים מספיק אנחנו מרגישים בנוח עם עצמנו, בתוך עורנו." (עמוד 52)



כתיבת תגובה