ביקורת ספר: ״חיים ועוד חיים״ מאת קייט אטקינסון שם לעצמו רגל

חיים ועוד חיים כריכת הספר"חיים ועוד חיים" הוא שני ספרים במחיר של אחד. מצד אחד ישנו רומן היסטורי מעולה, בריטי עד העצם, מעין אחוזת דאונטון בדפוס; קייט אטקינסון מעוררת לחיים באופן מרשים ביותר את החיים בבריטניה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הסצנות המתארות את אימי הבליץ בלונדון הן מן הטובות שקראתי מסוגן. זהו מעדן אמיתי לחובבי הדרמות המשפחתיות ההיסטוריות, הרצופות ציטוטים ספרותיים, הומור דק ואנדרסטייטמנט אנגלי משובח. אבל, וכאן מופיע אבל גדול, הספר הוא גם מופע אור-קולי, ניו אייג'י, פילוסופיה/פסיכולוגיה בגרוש מופרכת לחלוטין. אטקינסון לא הסתפקה ברומן ההיסטורי שלה ועשתה ממנו מין שעטנז מופרך של היסטוריה חלופית/מסע בזמן, שמתגלה כמיותר וכמגוחך לגמרי.

גיבורת הספר, אורסולה טוד, נהנית (או אולי סובלת) מגורל מיוחד וכלל בלתי מוסבר: היא זוכה לחיות את חייה שוב ושוב, כאשר היא לא זוכרת את חייה הקודמים, אך יש לה מעין תחושות של דז'ה וו המזהירות אותה ומכוונות אותה לבחירות ולמסלולים אחרים. אחדים ממסלולי חייה של אורסולה קצרים ואחרים ארוכים יותר; היא תמיד נולדת באותן נסיבות ולאותה משפחה, אך היא מבצעת בחירות שונות המשפיעות על גורלה. בין שאר עלילות המשנה שבספר מופיע אפילו קו עלילה אחד שמתאר מה היה קורה לו היינו הורגים את היטלר בזמן. זה היה יכול להיות תרגיל אינטלקטואלי משעשע, אך לעניות דעתי הוא פשוט מיותר. לשם מה הגימיק? כדי להוכיח שוב ושוב שהכול צפוי והרשות נתונה? שהבחירה, כביכול, בידינו, אך התוצאות שלה אינן צפויות? המשורר רוברט פרוסט כבר עשה את זה בשיר שכולנו למדנו לבגרות…

גברת אטקינסון היקרה, לא חייבים להיות מתוחכמים בכוח. אפשר, מותר, ואפילו רצוי לכתוב רומן היסטורי מסורתי, כמו פעם, עם דמויות אמיתיות ואנושיות, שנולדות ומתות, בדיוק כמוך וכמונו, פעם אחת בלבד. וגם זה לפעמים יותר מדי.

חיים ועוד חיים / קייט אקינסון, מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים, 2014, 453 עמודים. מאמר מאת שירה סובל. 

 



כתיבת תגובה