ביקורת ספר: ״אוורסט 1953״ מאת מיק קונפרי

אוורסט 1953"איש חכם ינהג בתבונה אם יהרהר וירעד מפחד, אפילו על סף ההישג הגדול שלו – עד כדי כך האוורסט מטיל אימה", אמר ג'ורג' מלורי אחרי המסע הראשון שלו לאוורסט. כשנשאל "מדוע אתה רוצה לטפס על האוורסט?" ענה "בגלל שהוא שם". מלורי, מטפס הרים בריטי שהשתתף במשלחות הבריטיות הראשונות לאוורסט, נעלם יחד עם שותפו למסע, אנדרו אירווין, בשנת 1924. במהלך השנים עשתה בריטניה ניסיונות רבים לכבוש את האוורסט, הפסגה הגבוהה על פני כדור הארץ, ועם חלוף הזמן, האתגר הפך לעניין של כבוד לאומי.

בספרו "אוורסט 1953" מספר מיק קונפרי את סיפור המסע שלו אל פסגרת האוורסט. הוא מתחיל עוד קודם, ב1951, בסיפורה של המשלחת הבריטית בראשותו של "מר אוורסט", אריק שיפטון. קונפרי מתאר את חברי המשלחת, אישיותם, האתגרים והבעיות שנאלצו להתמודד עמם, ומנסה לנתח את הסיבות לכישלונה. הוא קושר קשר ישיר בין תוצאות המשלחת של 1951 למשלחת שיצאה ב1953. הוא מתאר את הדרמה הפוליטית שהתחוללה מאחורי הקלעים, את המהפכה השקטה בה הוחלף אריק שיפטון בג'ון האנט, את יחסי הציבור והתקשורת שליוו את המסע, ואת המסע הקשה והמסוכן להעפיל לראש ההר. סכנות כמו מפולת שלגים, קור עז וחוסר חמצן היו עניין יום יומי, וחשוב לזכור כי האמצעים שעמדו לרשות המטפסים על מנת להתמודד עמם אינם קרובים באיכותם לאלה של ימינו (בגדים תרמים, מיכלי חמצן, ציוד טיפוס וכו'). קונפרי מתקן עוול היסטורי וחולק את תהילת כיבוש ההר לכל חברי המשלחת ובראשם ג'ון האנט, ולא רק לאד הילארי ולטנזינג נורגאי, השניים שהעפילו לפסגה. המסע לפסגה היה עבודת צוות, שדרשה מיומנות, נחישות, כוח פיזי ונפשי, התעלות רוח, הקרבה אישית וויתור לטובת המטרה. לכל אחד מחברי המשלחת היה חלק בהצלחה, הילארי וטנזינג לא היו מגיעים לפסגה ללא הצוות שעזר לפלס להם את הדרך. קונפרי מתבסס לא רק על מסמכים רשמיים וקטעי עיתונות שפורסמו אלא גם על ראיונות אישיים, מכתבים ויומנים אישיים של המטפסים והקרובים לנושא, בהם הם חושפים את רחשי ליבם ומתארים את המתח, הלחץ, התחרות  והרגשות אחד כלפי השני.

בחלקו האחרון של הספר מתמקד קונפרי במחלוקת התקשורתית-פוליטית לגבי השאלה מי דרך ראשון בפסגה: טנזינג (שנולד בטיבט, עבר לנפאל והיה אזרח  הודו) או הילארי (הניו זילנדי–בריטי), וביחס שקיבל טנזינג מהבריטים. המחלוקת הזו החלה בתקשורת מקומית בנפאל ובהודו וגדלה למימדים מפלצתיים ומגוחכים בעזרתה האדיבה של התקשורת הבריטית. לאחר שהילארי והאנט קיבלו תואר אבירות וטנזינג לא, אפילו ראש הממשלה, צ'רצ'יל, נאלץ להגיב בנושא כשהמחלוקת הגיעה לבית הנבחרים. המסמכים שהותרו לפרסום בשנים האחרונות מגלים שגם כאן פעלה מאחורי הקלעים הפוליטיקה הקטנונית במלוא הדרה. המצחיק הוא שלמטפסים עצמם השאלות  מי הגיע ראשון ומי עשה מה באמת לא היו חשובות. הם הגיעו ראשונים יחד, כולם כבשו את ההר, ולא היו מצליחים לעשות זאת לולא היה להם אחד את השני.

בסיום המהדורה העברית הוספה אחרית דבר מאת דורון אראל, מטפס ההרים הישראלי הראשון שהעפיל לפסגת האוורסט, שסקר את ההעפלה לאוורסט בשנים שלאחר מכן.

החיסרון העיקרי של הספר, שאמור להיות ענייני ומקצועי, הוא שאין בו מפה טובה של אזור האוורסט, של נקודות הטיפוס והמחנות שהוקמו לאורכו של ההר במהלך הטיפוס, ואין תמונות טובות של ההר והפסגה, הממחישות את הבעייתיות והסכנות בטיפוס, אלא רק תיאורים והסברים על כך. כפי שנאמר, "אין כמראה עיניים", ומכיוון שאינני מתכוונת לטפס על האוורסט בגלגול הנוכחי, תמונות בספר שכזה היו מוסיפות הרבה.

עם זאת, זהו אינו ספר מתח או הרפתקאות, אך למרות זאת הוא מעניין ומומלץ לחובבי הטיפוס, למטיילים ולחובבי ההיסטוריה. קונפרי סוקר בצורה עניינית את ההתרחשויות, ומצליח להביא פרטים, סיפורים ואנקדוטות שלא היו ידועים עד כה, בעיקר בזכות מכתביהם ויומניהם האישיים של חברי המשלחת שהיו אנשים מיוחדים, גדולים מהחיים, שפשוט רצו לגעת בשמיים. ההעפלה לאוורסט היא אחד הכיבושים האחרונים של האדם בכדור הארץ; אחריה החל עידן המרוץ לכיבוש החלל, ובשני המקרים הכוח המניע הוא, כפי שקפטן קירק היה אומר, to boldly go where no man has gone before…

 

אוורסט 1953 – הסיפור המלא של ההעפלה אל הפיסגה / מיק קונפרי, תרגום: שמעון בוזגלו, הוצאת ידיעות ספרים וספרי עליית הגג, 351 עמודים. מאמר מאת אסנת שגב.



כתיבת תגובה