ביקורת ספר: ״עצירה קצרה בדרך מאושוויץ״ מאת יורן רוזנברג כואב ומרגש

עצירה קצרה בדרך מאושוויץ יורן רוזנברג כריכת הספראביו של יורן רוזנברג התאבד כשלושה חודשים לפני יום הולדתו השנים-עשר. בזכרונותיו של יורן האב הוא אדם שמח, בעל חוש הומור, אוהב טבע, פעיל. בפועל היה דוד רוזנברג רדוף צללי השואה, סבל מסיוטים ונטה לדכאונות. במבט מפוכח של אדם מבוגר יורן יודע להסביר שהפעלתנות וההתבדחות, שאפיינו גם את נתק (נפתלי), אחיו של האב, נבעו מחוסר מנוחה, מפחד להירגע, לעצור ולהביט לאחור.

דוד רוזנברג היה בן שש-עשרה כשנכלא עם משפחתו בגטו לודז'. בגטו נכלאה גם הלה, הנערה בה היה מאוהב. השניים, ומרבית בני משפחתם הקרובה, שרדו את תלאות הגטו, ובאוגוסט 1944 הועמסו על הרכבות והוסעו לאושוויץ. רק מיעוטם צלחו את הסלקציה על הרמפות. לאחר מספר ימים באושוויץ שיחק להם "מזלם" והם נשלחו למחנות עבודה שונים שהוקמו בסמוך למפעלים גרמנים ששיוועו לעובדים, ומיינו לעצמם כוח אדם חינם מתוך מאגר הנידונים למוות במחנות הריכוז. כשהסתיימה המלחמה, ואחרי שהות בבתי חולים של בנות הברית, הלה חזרה ללודז', ודוד – יחד עם נתק, האח היחיד ששרד אתו – קבלו את ההצעה לעבור לשבדיה לתקופת ביניים, עד שיתאוששו ויוכלו למצוא לעצמם מקום של קבע. בעת שדוד שהה במחנה בשבדיה, נודע לו שהלה שרדה והיא מחפשת אותו. אחרי קרוב לשתי שנות פירוד התאחדו השניים בעיר סודרטליה שבשבדיה. שבדיה, שלא התלהבה לקלוט קליטה של קבע את פליטי השואה, העניקה בכל זאת אזרחות לכמה מהם, הן משום שהכירה בכך שלא היה להם לאן לחזור, והן משום שהתעשיה המשגשגת של אחרי המלחמה נזקקה נואשות לידים עובדות.

על פני השטח נראה כי דוד והלה הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. הם התקדמו בהדרגה מחדר שכור לדירת שני חדרים. נולדו להם בן ובת. היתה להם פרנסה סבירה. הם רכשו מכונית – מנהג לא שכיח באותה תקופה – והרבו לטייל. בפועל השלווה החיצונית כסתה על קשיים הולכים וגוברים. יורן רוזנברג מתחקה אחר קורות אביו במהלך המלחמה ואחריה, ומיטיב להסביר את מה שהתרחש מתחת לפני השטח. הוא מתאר את הבדידות שבהיותו של האב ניצול השואה הכמעט יחיד בסביבה, את תחושת חוסר האונים וההחמצה בשל עולם שנהרס ומסלול חיים שלא הוא בחר בו, את המחנק בשל חוסר יכולתו לנתב את עצמו אל מחוץ למסגרת הצרה של המפעל בו עבד.

שלושה גורמים, להבנתי, הקצינו את סבלו של דוד רוזנברג עד שלא יכול יותר: ועדת השילומים הגרמנית שקבעה כי לא ניזוק כלל מתלאות השואה (הרופא קבע כי האב סובל ממה שהוא כינה "נוירוזת קיצבה", או במילים פשוטות הוא מעמיד פני סובל כדי לקבל כסף), מותו בתאונת דרכים של חבר ניצול שואה כמותו, וקטטה בעקבות הערה אנטישמית במפעל ("המישהו הזה תהה בקול מה עושה אחד כמוך בין פועלים רגילים. למה אחד כמוך לא מתעסק בהלוואות של כספים או חי על חשבון אחרים. עוד הוא אמר שמימיו לא ראה יהודי עובד"). הוא ניסה להתאבד, אושפז, נראה שמצבו משתפר, אבל בסופו של דבר, כפי שאומר בנו, הצללים הכריעו אותו.

בלתי אפשרי לסכם את הספר בסקירה אחת. שלד הספר הוא תיעוד כרונולוגי של חיי דוד רוזנברג, אבל הסופר מתעכב בתחנות חייו של האב, ומרחיב בתחומים שונים ומגוונים. בגטו לודז' הוא מצטט בשלמותו את הנאום המפורסם של רומקובסקי, ראש היודנראט, "תנו לי את ילדיכם", ומתייחס להתנהלות הנהגת היהודים מול הנאצים. במחנות העבודה המסונפים למפעלי התעשיה הוא מרחיב בשאלת החפות או האשמה של ראשי התעשיה ובדרך בה נהגו בהם השלטונות אחרי המלחמה. בשבדיה הוא מתייחס ליחס המקומי כלפי היהודים, ודן בהתפתחותה של העיר סודרטליה. ועוד ועוד. התובנות שלו את התהליכים הנפשיים שהתרחשו אצל אביו הן הפן המעניין ביותר בספר. יש משהו מאוד מיוחד בדרך בה הוא משלב בין כל ההיבטים והרבדים השונים שבאים לידי ביטוי ביצירה השלמה. הספר מבוסס מאוד על מסמכים, רשמיים ופרטיים, ויחד עם זאת התיעודיות "נגועה" מאוד ברגש האישי. אין בכך כדי לפגוע בתחושת האמינות והדיוק של הספר.

בשורה התחתונה: ספר כואב, מרתק ומיוחד.

עצירה קצרה בדרך מאושוויץ / יורן רוזנברג, Göran Rosenberg – Ett kort uppehåll på vägen från Auschwitz ,ידיעות ספרים, 2014, תרגום משבדית: רות שפירא, 340 עמודים. מאמר מאת אתי סרוסי.



כתיבת תגובה