ביקורת ספר: ״המכונה לייצור ספרדים״ מאת ולטר הוגו מאי

המכונה לייצור ספרדיםזהו סיפורו של סילבה, שאחרי קרוב לחמישים שנות נישואים אוהבים ומאושרים, התאלמן מאשתו לאורה, ועבר להתגורר בדיור מוגן ששמו הציורי "הגיל המאושר". סילבה מתמודד עם מספר קשיים במקביל: האובדן של לאורה, קשיי הזיקנה, מקום המגורים המדכדך, וגם זכרונות טראומטיים מתקופת שלטונו של סלזר, הרודן ששלט בפורטוגל בין השנים 1932 ו-1968.

סגנונו של הסיפור מעורפל מעט, ולטעמי הוא הולם מאוד את הספר. מדובר במספר שהוא צלול למדי, אבל נמצא על סף דמנציה, ולא תמיד ברור לו ולקוראים מה אמת ומה דמיון בסיפוריו. הוא מתאר, לדוגמה, איך רצח את אחת הדיירות בבית כשהיכה בספר על ראשה, והתיאור חי כל-כך עד שיש נטיה להאמין לו, אם כי די ברור שלא היו דברים מעולם. כשפורצת שרפה באחד החדרים, שבהם שוכנים זקנים סיעודיים, הבית כולו מאמין שזו היתה שרפה מכוונת, שנועדה להמית ולסלק זקנים שאינם יכולים לשלם לטובת מועמדים חדשים בעלי יכולת.

העיסוק בזיקנה ובמגורים בדיור מוגן, כשהדיירים כבר אינם עצמאים והם תלויים בצוות הרפואי והלוגיסטי, הזכיר לי עד כאב את סבתי ז"ל. היא בחרה מרצונה לעבור לדיור שכזה כשהתאלמנה, אך כשנאלצה לעבור למחלקה סיעודית פיתחה שנאה יוקדת כלפי כל העולם בערך. זה לא כל-כך בגלל המקום, אלא בעיקר בשל חוסר האונים, בשל הידיעה שזו התחנה האחרונה. הנה שני ציטוטים מפיו של סילבה, שיכלו בשינויים קלים להיות ציטוטים מפיה:

"לאורה מתה, לקחו והכניסו אותי לאיזה מעון זקנים עם שני שקי בגדים ואלבום תמונות אחד. אחר כך, עוד באותו ערב עצמו, לקחו ממני את האלבום כי חשבו שהוא רק יעודד אותי לטפח את הצער שנגרם לי מאובדנה של אשתי… כולאים אותי, חשבתי. לידי, שני שקי הבגדים ואחות אחת שמדברת במילים פשוטות, שמשוכנעת שהגיל המנטלי של אדם קשיש שווה באמת לגילו של ילד קטן. ההלם שמסב יחס כזה הוא עצום… אדון סילבה, עם השמיכונת הזאת יהיה לך חם-חם הלילה. אתה עוד תחלום פה הרבה חלומות יפים, אתה תראה."

"נהניתי מהרשעות שלי והודיתי בכך בלי כחל וסרק, בכנות ומכל הלב. מוצאת חן בעיני הרשעות הזאת, אסור לנו להפוך לזקנים חלשלושים שנפגעים מכל דבר, אנחנו חייבים למרוד פה ושם, לכל הרוחות, אנחנו חייבים להיות מוכנים לאיזושהי נקמה, לאיזשהו מאבק, כדי שהעולם לא יחשוב שהוא לא צריך להישמר מלהכאיב לנו."

תיאור חדר האוכל, לדוגמה, הוא כמעט אחד לאחד זה שראיתי במוסד בו התגוררה. את הדמויות המתנדנדות בין ייאוש לטירוף פגשתי בכל אחד ואחד מביקורי אצלה. אולי משום כך ההיבט הזה של הספר דיבר אלי מאוד, ודכדך אותי מאוד.

אבל הספר הוא יותר מתיאור של החיים בדיור מוגן. הסופר, באמצעות גיבורו, מתאר גם קטעים בהיסטוריה של פורטוגל, בעיקר הרעה החולה של רודנות, והפחדנות שכפתה על תושבי המדינה, פחדנות שסילבה מתבייש בה אך משלים איתה. גם את הפן הזה של הספר היה קל להבין ולעכל.

מה שבכל זאת מקשה על הקריאה זו עובדת היותו של הספר באופן מובהק פורטוגלי בהוויתו ובהקשריו התרבותיים. אין לי ספק שפספסתי הרבה בשל היותי זרה. כשקורא ישראלי נתקל בספר ישראלי באיזכור של, נניח, ביאליק, עולם שלם של אסוציאציות עולה במוחו, החל ב"ציפורה נחמדת", דרך הלחן של "הכניסיני תחת כנפך", עבור במראה פניו של המשורר, וכלה ברחוב ביאליק המצוי בכל עיר. את השפע הזה לא יכולה להחליף שום הערת שוליים. מכיוון שהספר גדוש איזכורים מקומיים, היתה לי תחושה של החמצה, שגם פגמה בשטף הקריאה. עם זאת, אין בכך כדי למנוע ממני להמליץ על הספר. צריך לקחת ממנו את מה שאפשר, ולוותר באנחה על מה שאי-אפשר.

בשורה התחתונה: ספר מדכדך ולא קל לעיכול, שמעלה שאלות שכולנו מתמודדים או נתמודד איתן כך או אחרת.

המכונה לייצור ספרדים / ולטר הוגו מאי, A Maquina de Fazer Espanhois – Valter Hugo Mae, ידיעות ספרים, 2014, תרגום מפורטוגלית: אראלה טלנברג לרר, 247 עמודים. מאמר מאת אתי סרוסי.



כתיבת תגובה