דרוש מושיע (מהספר הזה): על ״המושיע״ של יו נסבו

המושיעאם נזקקתי לספר של יו נסבו בכדי להוכיח לעצמי אחת ולתמיד שטעמי הספרותי איננו המוני, הרי שלפחות דבר חיובי אחד יצא מהספר הזה. מה שאני לא מבינה זה למה זה עלה לי ב478 עמודים.

"המושיע" הוא הספר הראשון של נסבו שאני קוראת, כך שקשה להאשים אותי בדעות מוקדמות או בחוסר אובייקטיביות שנשען על ביקורות של אחרים. באמצע הספר כבר התחלתי להספיד את קביעתו האלמותית של מנחם בן, לפיה אפשר לקבוע את טיב הספר על פי 30 העמודים הראשונים שלו. אמצע הספר היה באמת מרתק, אבל הוא עבר, ואני נותרתי נאמנה לאותה קביעה של מנחם בן. רק חבל שזה עלה לי ב478 עמודים (רגע, כבר כתבתי את זה?).

באמת שרציתי להבין מי גרם לסדרת הרציחות באוסלו הקרה והקודרת, אבל כל אחד יכול לצפות שעלילה בלשית שנמתחת על פני יותר מדי עמודים, חייבת ליפול איפשהו לרדידות, לסיבת רצח טריוויאלית או לסתם חוטים שלא נקשרים היטב בסוף העלילה. מאת העמודים הראשונים היו קשים מאוד לעיכול. אולי הם עשו הנחות למי שכבר התוודע לספריו הקודמים של נסבו, אבל האם הסדרה לא מתיימרת להעמיד כל ספר בפני עצמו?

אז צלחתי את ההתחלה המייגעת. האמצע היה טוב, אבל מאתיים העמודים האחרונים כבר החלו לייגע ולהיות טרחניים מעבר לחוטים ההם שהזכרתי קודם, שלא ממש התחברו לרקמת פאר. לו רק היית מקצר, נסבו…

אבל נחזור להתחלה: הארי הולה, הבלש המשטרתי המהולל ממשטרת אוסלו, מוצג כזאב הבודד הקלאסי, זה שלא מסתדר במערכות זוגיות (או אחרות), שמעדיף את חברת ה"ג'ים בים" (אלכוהול כמובן, מה חשבתם?) שלו על חברת בני אדם, שמלא בייסורי מצפון, התחבטויות והלקאות עצמיות ודילמות חברתיות על מהות בני האדם, המערכות המדיניות או סתם השלג הנורווגי המסוכן. אחת הדוגמאות היותר מוצלחות לחשבון הנפש של הולה  הולכת כך (עמוד 85): "יש אומרים שהסיבה לכך שפושעים רבים כל כך חומקים מעונש היא שמערכת המשפט היא כמו רשת עם לולאות גדולות מדי. אבל זה דימוי שגוי מיסודו. זאת רשת צפופה שלוכדת את הקטנים, אבל נקרעת כשהגדולים נופלים לתוכה בכבדות". רצח של פליט מלחמת יוגוסלביה ממוצא קרואטי הוא הגפרור שמצית את להבת החקירות של הארי הולה. הולה מסתבך בחקירה הקשורה באנשי "צבא הישע", צבא שמטרתו פילנתרופית ושמחזיק בבעלותו נכסים, והכל למען עזרה להומלסים, מסוממים ושאר נדכאי החברה הנורווגית. הספר מנסה להתכתב עם מלחמת יוגוסלביה, אבל לא ממש מצליח. הקרע ההיסטורי נבלם בתוך מכונות המלחמה הסרביות, אבל לא לגמרי מובן איך ומדוע השפיעו מוראות המלחמה על הרוצח השכיר הקרואטי שהצית את הלהבה. גם הגישושים של הארי הולה בזאגרב לא  מלמדים את הקורא דבר וחצי דבר על המלחמה ההיא. הרוצח השכיר נקלע למריבת אחים של צבא הישע, כשלתמונה נכנסים גם בגידות, אונסים, בצע כסף ואפילו פדופיליה, והמון המון דם שנשפך בכל מיני צורות ואפשרויות. פה נסבו דווקא היה יצירתי. למרות זאת, בסיום הספר, כצפוי, המשימה מושלמת והכל בא על מקומו בשלום. כמעט. הולה מאבד את הסגן שלו, וזו כבר פעם שנייה שזה קורה לו. אין תמה שהולה מוצג כאדם מלנכולי וקר רוח. ובכל זאת, הוא לא היחיד שמוצג כך; די להביט בעטיפה הנוראית של הספר בכדי לרצות למצוא מחסה באחד ממקלטי צבא הישע באוסלו. כן, כן, אפילו עם מבחר מסוממי העיר. נורווגיה בחורף מתוארת כמו מקום שאפילו האטלס היה רוצה לדלג מעליו. הקור (מינוס 22 מעלות ביום בהיר), השלג הבלתי פוסק, הקור האנושי, הדיאלוגים המנוכרים, אכזריות הרוצחים, והבדידות והמלנכוליה של כמעט כל הדמויות בסיפור מוסנפים מכל עמוד בספר הזה ובהחלט משפיעים על הקורא. אני משוכנעת שיש רבים שישמחו למשב הרוח הקריר של נסבו, אבל אני, שאין לי שום דבר רע להגיד על נורווגים או נורווגיה בכלל (פעם בחו"ל אפילו מישהו שאל אותי אם אני נורווגית וחשבתי שזו מחמאה) יכולה להגיד שאם כבר ייאוש, אז לפחות אחד אמריקאי. במילים אחרות: תחזירו לי את הרלן קובן. אם כבר עלילת רצח, אז לפחות שתהיה מצחיקה.

המושיע / יו נסבו, הוצאת בבל / ידיעות ספרים, 2014, 478 עמודים. מאמר מאת רג'ינה אנדרסון.



כתיבת תגובה