ביקורת ספר: הנס פאלאדה כואב ומרגש ב״השתיין״

השתיין הנס פאלאדה כריכת הספר"השתיין" מספר את סיפור התמכרותו לאלכוהול של ארווין זומר, איש עסקים נשוי והגון, מנקודת מבטו שלו. כמו כל התמכרות, שתייתו של זומר מתחילה בכוסית שנאפס אחת, ועד מהרה הכוסית הופכת לבקבוק ועוד בקבוק… עד אובדן חושים והכרה. תחילה הוא עוד מנסה להסתיר זאת, להמשיך ולנהל את עסקיו ואת נישואיו בהכחשה. ארווין חושב שהוא שולט בשתייה, היא עושה אותו צלול יותר ואמיץ יותר להתמודד עם הבעיות בעסקיו ובחייו האישיים: "מדי פעם אני לוקח כוסית, בזאת אני מוכן להודות בלי בעיות, אבל אני גם מסוגל להתמודד עם זה…" אך השתייה משתלטת על חייו. כשסודו מתגלה ואשתו, מגדה, מנסה למנוע ממנו את השתייה, מתרחש בדיוק ההיפך וארווין פוגע בעסקו ובנישואיו. כשהוא מידרדר לגניבה ולאיום ברצח אשתו הוא נאסר ואחר כך מועבר למוסד לגמילה מאלכוהול, מוסד שממנו אף אחד כבר לא יוצא.

סיפור ההתמכרות מנקודת מבטו של המכור, תוך תיאור מחשבותיו ורחשי ליבו, ההכחשה, הפרנויה, הייאוש והתקווה שהוא חווה, גורמים למעין דואליות ברגשות הקורא: מצד אחד סלידה וגועל, ומצד שני הלב יוצא אליו. פאלאדה מצליח להחדיר את הקורא לראשו ולליבו של המכור, ורק מי שחווה חיים כאלה בעצמו יכול לכתוב באופן כן כל כך, בלי שום התייפייפות והקלות בדרך. פאלאדה עצמו סבל במהלך חייו מהתמכרויות לסמים ולאלכוהול ואושפז בבתי חולים פסיכיאטרים; בשנת 1944 אף ירה בגרושתו (הוא טען כי נפלט לו כדור בטעות) ואושפז בעקבות התקרית בבית מחסה לפושעים חולי נפש. בבית חולים זה כתב בכתב סתרים, שפוענח רק לאחר מותו, שלושה ספרים, בהם את "השתיין".

לכאורה מדובר בסיפור אישי על התמכרות, אך לספר הזה ישנם רבדים נוספים, עמוקים יותר. פאלאדה מתאר את התייחסות החברה למכור, הוקעתו ממנה והעברתו למוסד הגמילה, מקום בו נמצאים כל הדחויים מהחברה, אנשים שלאף אחד לא אכפת יותר אם יחיו או ימותו. זהו לא באמת מוסד הבראה. האנשים שחיים בו איבדו מזמן את צלם האנוש, אף אחד מהם לא מצפה לצאת לעולם. מה שמעבר לגדר הוא מעבר לחלומות שלהם. ארווין זומר מגיע עם תקווה שאט אט מתפוגגת. הוא הופך להיות אחד מהם, האנשים החיים-מתים. אולם למרות שהשוהים במוסד הוצאו מחוץ לחברה "הנורמלית", במוסד מתהווה לה היררכיה חברתית כמו בכל מקום. יש חוקים ונהלים (לא תמיד הגיוניים וצודקים), יש מי שחזק ומי שחלש, מי שגונב ומי  שמלשין, משתפי הפעולה עם ההנהלה, יש אהבות (בין גברים) ויריבויות. הנהלת המוסד (המטפל, הפסיכיאטר והשומרים) מייצגת את השלטון בידה הכוח לחיים או למוות. כלומר, גם במקום בו נדמה כי בינו לבין חברת אדם אין קשר נשמרים חוקי המשחק החברתיים.

יש הרבה ביקורת על המשטר והחברה בספר, ואני מניחה שזו אחת הסיבות שפאלאדה לא רצה שהמישהו הלא נכון יקרא אותו (הספר נכתב בעת המשטר הנאצי). למרות זאת, זהו רומן על זמני ואוניברסלי; "השתיין" יכול היה להיכתב גם היום ולא לפני 70 שנים. אם נביט בחברה שלנו, נראה שגם אנו מעבירים אנשים משולי החברה למוסדות למיניהם, לאף אחד לא ממש אכפת מה קורה שם (ולאחרונה מתרבים החשיפות האיומות על ההתעלליות בחוסים בהם).

על אף הנושא הקשה והתיאורים המפורטים של החורבן וההרס העצמי שבהתמכרות ושל התנאים הקשים והמזוויעים בבית הסוהר ובמוסד הגמילה, מצליח פאלאדה בכתיבתו הצינית וההומוריסטית הנפלאה לרתק את הקורא ולסחוף אותו. מזמן לא קראתי רומן כל כך כואב, קשה ומייאש בשקיקה ובמהירות כזו. סיימתי לקרוא את "השתיין" עם מועקה גדולה בלב – אבל שלא תטעו, זהו אחד הספרים הטובים שקראתי השנה.

השתיין / הנס פאלאדה, תרגום: יוסיפיה סימון, הוצאת ידיעות ספרים ופן, 319 עמודים. מאמר מאת אסנת שגב.



כתיבת תגובה