ביקורת ספר: טום רוב סמית (״ילד 44״) לא מותח ב״החווה״

החווה"החווה", ספרו הרביעי של סופר המתח האנגלי טום רוב סמית (35) והראשון שלו מחוץ לטרילוגייה המצליחה "ילד 44", הולך על קו שונה לגמרי מקודמיו, שנדמה כמתכון בטוח למתח: מותחן אמון, בו הגיבור לא יודע למי להאמין. הפעם ההתלבטות קשה במיוחד: אביו של דניאל מתקשר אליו משוודיה, מקום מגוריו, כדי לספר לו שאמו עברה התקף פסיכוטי ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. דניאל מתכוון לארוז את עצמו ולעלות על המטוס הראשון מלונדון לשוודיה, אלא שאז הוא מקבל שיחת טלפון חפוזה מאמו, שטוענת שכל מה שאביו סיפר לו הוא שקר ושהיא כבר בשדה התעופה בשוודיה בדרך אליו. כשהם נפגשים והיא מספרת לו את סיפורה, דניאל צריך להחליט למי מהוריו להאמין ומה עליו לעשות.

"החווה" סובל משתי טעויות בסיסיות וקטלניות של סמית, אשר כרוכות האחת בשנייה. הראשונה היא לא לספר את הסיפור בזמן הווה: חלקו הארי של הספר הוא המונולוג שנושאת אמו של דניאל, בו היא מגוללת אירועים שכבר קרו. מעט מאוד התרחשויות מתרחשות בהווה הסיפורי. השנייה היא עצם היותו של רוב הספר המונולוג הזה: הדברים כבר נעשו, וכעת הם פשוט מסופרים כשהבן ואמו ישובים בבטחה ומדברים. זה פשוט לא מעניין מספיק בשביל ספר מתח. המונולוג של האם פורש סיפור על חבורה של גברים, אביו ביניהם, שביצעו פשע נורא, ועל ניסיותיהם להסתירו. המחוות המבלבלות שבו נחמדות, אבל הוא כתוב בשפה שאף אדם אמיתי לא מדבר בה, ואוהו כמה שהוא ארוך. בנוסף, פגם עצוב נוסף הוא שהסיפור עצמו פשוט לא מספיק טוב: לוקח לו זמן רב מדי להתפתח, הוא לא אמין והוא לא מרגש מספיק. זה, בשורה התחתונה, מה שמכשיל את הספר: הוא לא מותח מספיק בשביל התואר "מותחן", והוא לא טוב מספיק בשביל להיכנס לשום ז'אנר אחר.

החווה / טום רוב סמית, מאנגלית: רוני בק, כתר, 2014, 352 עמודים. המאמר התפרסם במעריב לנוער באפריל 2014.



כתיבת תגובה