ביקורת ספר: פטר הוג מאכזב ביחס לעצמו ב״ילדיהם של שומרי הפילים״

ילדיהם של שומרי הפיליםהאנס, טילטה ופטר המספר הם ילדיהם של הכומר המקומי ונגנית העוגב שלו, אשר מתגוררים באי פינו שבדנמרק. הוריהם  הם אנשים מוזרים שעוסקים בעוד מיליון ואחת דברים, ולמרות היותם אנשי דת, הם בחיפוש תמידי אחר אלוהים ומשמעות האמונה. הילדים יודעים שהבעיה של הוריהם היא ש"הם שומרי פילים בלי לדעת את זה… אמא ואבא מחזיקים בתוכם משהו גדול בהרבה מהם עצמם ושאין להם שום שליטה עליו… הם רוצים לדעת מה זה אלוהים; הם רוצים לפגוש את אלוהים… זה הדבר שהם חיים למענו, יותר מכל דבר אחר, ומשאת הנפש הזאת היא שנתנה להם את העצב הזה סביב העיניים, וזאת משאת נפש גדולה כמו פיל, ואנחנו יכולים לראות שאף פעם לא יהיה לה מענה ראוי". ההתחבטות באמונה ועיסוקי ההורים (אשר לעיתים נמצאים על גבול החוקיות) משפיעים על הילדים ולא תמיד לטובה, אבל האנס, טילטה ופטר תמיד סולחים להוריהם, משום שהם מבינים ש"אם אתה שואף לנהוג בסלחנות עם הזולת, אתה צריך גם להיות מסוגל לסלוח לפילים שלהם".

יום אחד ההורים נעלמים. זאת לא פעם ראשונה, אבל הפעם מרגישים הילדים שמשהו רציני וגדול קורה, שההורים הסתבכו קצת יותר מדי. התנהגות הממסד והרשויות מוכיחות להם זאת. הם בורחים ביחד עם כלבם באסקר ויוצאים לחפש אותם, להבין לאן הם נעלמו, מה הם עושים ולמה, ובעקבותיהם שורה ארוכה של טיפוסים מוזרים, אנשי החוק, הרווחה והחינוך.

זהו תקציר הרומן. נשמע מצויין, משעשע ומבטיח, אבל הוא לא מצליח לענות על הציפיות. זה לא שהספר אינו טוב, ואף מצאתי בו לא מעט רעיונות יפים ומעוררי מחשבה, בעיקר סביב הקבלה של האחר, השונה והמוזר, במיוחד לפילים של כל אחד ואחד מאיתנו – "אם יקרה ותרצה להתיידד עם שומר פילים, ודא שיש לך די מקום לפיל", השתחררות מכבלי המחשבה – "הכלא, שהוא החיים של כל אחד ואחד מאיתנו ואיך שאנחנו חיים אותם – הכלא הזה בנוי לא רק מאבן, הוא גם עשוי ממילים וממחשבות. ואנחנו כולנו מעורבים בבנייה ובאחזקה שלו, וזה הקטע הכי גרוע שבכל העסק".  למרות זאת, משהו ברומן, לא עובד והוא אינו אחיד ברמתו. ריבוי הדמויות והטיפוסים אותם פוגשים הילדים בחיפוש אחר הוריהם ושלל הפרטים והסיפורים שהמספר מעביר, מסיטים את הקורא מהעלילה וקוטעים את רצף המחשבה והריכוז (ואולי זו היתה כוונת המחבר, בהתחשב בכך שזהו סיפור מפי ילד בן 14…). היו לא מעט קטעים בהם נאלצתי לחזור אחורה כדי להבין איפה ומה, הקריאה מסורבלת ולא רציפה. אחרי "חוש השלג של העלמה סמילה", שנקרא במתח ובנשימה אחת, התאכזבתי מאוד. אז נכון שלא כל ספר אמור להיות יצירת מופת, ואולי ההשוואה לא במקומה, אבל ציפיתי ליותר מפטר הוג.

"ילדיהם של שומרי הפילים"  / פטר הוג, תרגום: צילה אלעזר, הוצאת כתר 2014, 400 עמודים. // אסנת שגב



כתיבת תגובה