ביקורת ספר: ״פנים לבנות״ מאת אליאס ח׳ורי

פנים לבנות אליאס ח׳ורימי רצח את ח'ליל אחמד ג'אבר והשליך את גופתו המעונה אל ערימת זבל בביירות? זו השאלה עליה מנסה לענות המספר בספרו המתורגם החדש של הסופר הלבנוני, אליאס ח'ורי, "פנים לבנות". המספר, עיתונאי המבצע תחקיר על הרצח, מתחקה אחר עדויות של האנשים בחייו של ג'אבר, אנשים שפגש וגם לרגע. סיפורם של כל אלה הוא סיפורה של לבנון השסועה ממלחמות מבית ומחוץ (הארגונים הצבאיים, השלטון והממשל המושחת, ההפצצות הישראליות, הטנקים הסורים). כל עדות שנגבית, מאלמנתו, מבתו, ממי שמצא את גופתו, מאנשים שפגש, שחקרו אותו, היא סיפור בפני עצמו של אנשים שמנסים לעבור את המלחמה, להתגבר על המוות, מנסים לחיות. המלחמה לא פוסחת על אף אחד וגם מי ששורד אותה נשאר פצוע.

ח'ליל אחמד ג'אבר הוא "סתם" אדם מן השורה, לא איש חשוב אלא אזרח רגיל. בנו נהרג במהלך מלחמת האזרחים והוכרז שהיד, וח'ליל התקשה לקבל את העובדה שאט אט החיים חוזרים למסלולם, שבנו נשכח. פוסטרי השהיד של בנו כבר לא דבוקים על קירות ביירות אלא פוסטרים של שהידים אחרים, חדשים. הוא עושה מעשה, נעלם מביתו, מוריד פוסטרים של שהידים וצובע את קירות ביירות בלבן… ואז הוא נרצח. רצח חסר משמעות של איש חסר משמעות. מי רצח אותו? האם זה בכלל משנה? האם גילוי האמת והעמדת האשמים לדין ימנע את הרצח הבא? את המוות הבא? "לו הייתי רוצה לספר סיפור בעל משמעות, הייתי צריך לבחור בסיפור אחר", כותב המספר.

הרומן מציב מראה קשה מול תוצאותיה ואכזריותה של המלחמה והאנשים הפשוטים שהם הנפגעים העיקריים ממנה. הוא מעניין מאוד וכתוב נפלא, אך קשה לקריאה, פסימי ומדכא. אין צד טוב וצד רע ואין מנצחים אמיתיים. כולם סובלים מהמלחמה. לכולם חלק באשמה. אין אמת אלא רק עיוותים של האמת, מה שמשרת את הנרטיב, את הדרך בה "האמת צריכה לשרת את המהפיכה".

הסופר, אליאס ח'ורי, אמר פעם בראיון על הספר "באב אל שאמס" בעיתון ידיעות אחרונות ש"בעבודתי על הספר גיליתי שה'אחר' הוא הראי של ה'אני', ומאחר ובמשך חצי מאה כתבתי על החוויה הפלסטינית, בלתי אפשרי לקרוא אותה בלי הראי של ה'אחר' הישראלי… הישראלי אינו רק השוטר או הכובש. הוא ה'אחר' שגם לו יש חוויה אנושית ועלינו ללמוד על חוויה זו." מאותה סיבה גם תרגומם של ספרים פרי עטם של סופרים ערביים הוא חשוב ומעניין לקריאה. לכל סיפור יש שני צדדים, והגיע הזמן שאנחנו נכיר את הסיפור של הצד השני, ואולי כאן אפשר למצוא גם נימה אופטימית, כי אחרי שקוראים את הרומן הזה מבינים שגם הצד השני עייף ממלחמות: "כל האנשים שהשתתפו במלחמה חייבים למות, על מנת שלא יישאר מי שיספר את הסיפור. שהרי אם יספרו את הסיפור, לא תהיה יותר מלחמה לעולם…"

פנים לבנות / אליאס ח'ורי, מערבית: יהודה שנהב שהרבני, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה – הכבשה השחורה, 221 עמודים. // אסנת שגב



כתיבת תגובה