ביקורת ספר: ״להיות בעולם״ מאת בעז נוימן מציע הסתכלות אלטרנטיבית על ההיסטוריה

להיות בעולםבועז נוימן הוא היסטוריון וכותב שאני מעריכה מאוד. ספרו "נאציזם" (האוניברסיטה המשודרת, 2007) הוא סקירה מעמיקה ומרחיבת דעת על הגישות המחקריות השונות בחקר הנאציזם; "להיות ברפובליקת ויימאר" (עם עובד, 2007) הוא ניסיון מרתק לספר את סיפורה של רפובליקת ויימאר באופן בלתי כרונולוגי, לא כסיפור של "כישלון" או כ"מבוא" לנאציזם ולמלחמת העולם השנייה אלא תוך התמקדות בהווה של התקופה מתוך החשיבה כי ההסבר הטוב ביותר לתופעה מצוי בתיאורה. כפי שהוא כותב במבוא, מטרתו היתה לכתוב את ההיסטוריה של רפובליקת ויימאר כהיסטוריה של הווה מבלי לכפות עליה את "סופה".

ספרו החדש "להיות בעולם – עולמות גרמניים במפנה המאה" לוקח את הגישה הזאת צעד אחד גדול קדימה ומנסה לספר את הסיפור של גרמניה במפנה המאה העשרים – שיאו של הרייך השני וקריסתו, מלחמת העולם ורפובליקת ויימאר, מבלי לספר את הסיפור. היסטוריה היא סיפור, כמו שחיי האדם הם סיפור המתחיל עם לידתו ומסתיים עם מותו. אנו מורגלים מילדותנו בסיפורים בעלי התחלה, אמצע וסוף, כפי שאריסטו כתב, החל מסיפורי ילדים וכלה בהיסטוריות "רציניות". היסטוריה אמיתית המוכרת לנו היא, למשל, עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומאית, סיפור ברור עם סיבות, מהלך ותוצאות.

אך נוימן הולך נגד הזרם, ממשיך את המהלך בו החל ב"להיות ברפובליקת ויימאר" ומנסה להחיל את הפילוסופיה של מרטין היידגר על הכתיבה ההיסטורית. פילוסופיה זו, אם הבנתי נכון, מציבה את האדם כישות בתוך עולמה, שאינה נפרדת ממנו ואינה עומדת מולו. לכן, האדם אינו הגדרה או מהות אלא הוא קיים ונמצא בעולם וקיום זה משמעותו פעילותו בעולם בהווה של עצמו. נוימן טוען כי "ההיסטוריות של היות בעולם מתחילות כאשר האדם כבר בעולמו ומסתיימות כאשר הוא עדיין לפני עצמו, היינו עדיין פתוח, עדיין אינו סגור בהגרה או במהות." כלומר, זוהי היסטוריה של הווה בלבד, ללא רציפות וללא רצף כרונולוגי ליניארי שמתחיל ב"היה היה" ונגמר ב"והם חיו באושר ועושר".

סוג כזה של כתיבה היסטורית הוא שונה מן המוכר לנו, ודורש מן הקורא מאמץ וסבלנות, גם בהבנת התפישה שמאחורי הכתוב וגם בקריאה עצמה. הטקסט מתבסס על תיאורי יום יום שנלקחו בעיקר ממכתבים ויומנים אשר מתארים, מן הסתם, את חיי היום יום בהווה בזמן התרחשותם, והם גם פחות מעובדים ומודעים לעצמם. הם גם אינם מודעים להמשך ולסוף הסיפור, בניגוד לאוטוביוגרפיה. מקורות אלו יוצרים באופן מכוון כתיבה פרגמנטרית, שהיא לעיתים מאוד מסקרנת, לעתים מתישה ולעתים לא ממש מובנת.

הספר הוא בה בעת יום יומי מאוד ומביא תיאורים כמעט בנאליים של אנשים בביתם, אך גם פילוסופי מאוד ודן בתפיסה של אותם אנשים כלפי מושג הבית. הוא מביא קטעי יומן של עקרת בית המפעלת מילדיה המוצלחים לצד צילומים ביתיים של אנשים אנונימיים, וטקסטים מקצועיים מתחום הרפואה, האדריכלות, החינוך ועוד. הוא דן בספרות של חדרי המתנה (אהבתי!), בתופעה החדשה של המשוטט העירוני ובאמנות הדא-דא שניסתה ליצור שפה חדשה של צלילים ללא מילים. יש בו מגוון עצום ומרתק של נושאים שמעולם לא קראתי עליהם יחד עם דוגמאות מקוממות ממש מיומניו של גבלס, הדורשות מאיתנו לשכוח את תפקידו במה שיקרה אחר כך.

ההיסטוריון היידן וייט (The Historical Text as Literary Artifact ,2002), שגם מוזכר במבוא של נוימן, טוען כי כל טקסט היסטורי הוא מוצר ספרותי. לדבריו, ההיסטוריון לוקח את ים העובדות הרנדומלי, שהוא ההיסטוריה, בונה עלילה ואף בוחר את הז'אנר בו יתאר את המאורעות. כך אותו אירוע יתואר בפי היסטוריון אחד כטרגדיה ואצל אחר כפארסה. נוימן בוחר במודע לברוח מן המסורת הזאת של ההיסטוריון כמספר סיפורים. אך הדבר כה שונה מן המקובל שתחושותי בזמן קריאת הספר נעו בין "וואו, זה מדהים!" ל"לעזאזל, מישהו בעם עובד בכלל קרא את זה לפני הפירסום?" ועדיין, למרות הקושי והבעייתיות, הספר מומלץ מאוד לכל מי שמוכן להקדיש זמן ומאמץ לסוג אחר של היסטוריה.

להיות בעולם – עולמות גרמניים במפנה המאה העשרים / בועז נוימן, עם עובד – ספריית אופקים, 2014, 243 עמודים. // שירה סובל