ביקורת ספר: משה סקאל שאפתני מדי ב״הצורף״

הצורף משה סקאלהמחאה החברתית שזעזעה את מדינת ישראל בקיץ 2011 התפוגגה לה בין ועדת טרכטנברג להורדת מחירי הקוטג' בעשרים אגורות. המילים הגדולות, "אנחנו הישראלים החדשים", שהרטיטו לבבות מותשים וגופים מיוזעים באותו מוצאי שבת, הכניסו שלושה פוליטיקאים חדשים למשכן הכנסת ותו לא. האזרחים נשארו להתבוסס במצוקותיהם והעשירים בתענוגותיהם, ועולם כמנהגו נוהג.

אל מול הקיפאון הפוליטי, דווקא המרחב הספרותי יצא נשכר ואט אט עולות מעל פני השטח יצירות שרוח המחאה מפעמת בקרבם. ראש וראשון לכתיבה זו הוא כמובן ניר ברעם, שספרו המשובח "צל עולם" (עם עובד, 2013) ראה אור לפני כשנה. אולם הוא אינו נשאר בבדידותו ובהדרגה מצטרפות אליו  יצירות נוספות שאולי לא מתעסקות אך ורק בנושא החברתי, אולם יש בהן יותר מניחוח של אותם ימי קיץ. במסגרתן ניתן למנות את ספרו האחרון של משה סקאל, "הצורף".

במרכז ספרו של סקאל ניצבת משפחה יהודית שמקורותיה בדמשק, לאחר הקמת מדינת ישראל מגיעה המשפחה לישראל ובוחרת להתיישב בתל אביב ולהתפרנס ממסחר ועסקים. מתחת למעטה הרגוע של חנות צורפות מנומנת מסתתרים זרמי עומק גועשים, המאיימים להטביע את הגיבורים: רומנים לא מפוענחים, אהבות גנוזות, כספים שעברו מיד ליד ויהלום מסתורי המזכיר את אגדות המהרג'ה. העלילה מגיעה לשיאה כאשר הדי ההפגנות החברתיות נשמעים ברקע והמאבק הפנים משפחתי עובר לפסים כלכלים.  כך סיפורי האגדה של שריזדה נשזרים במחאת הדיור, וריחם של בשמים מהלבנט נטמעים בריח הצמיגים הנשרפים בדרומה של תל-אביב.

כבספרו הראשון, "יולנדה" (כתר, 2011), גם בספרו הנוכחי מצליח סקאל להתחקות אחר הלשון האותנטית של גיבוריו, תוך שהוא מקפיד לשרטט את המרחב הלשוני האותנטי בו משוחחות הדמויות. אתגר זה הוכפל בכמה מונים בספרו הנוכחי, משום שהוא נע כל העת על פני המאה העשרים, החל מדמשק של שנות הארבעים וכלה בתל אביב של שנות האלפיים. אין ספק שיש להעריך את סקאל על תעוזתו, אולם נראה שספרו המצומצם (פחות מ-300 עמודים) לא הצליח לעמוד באתגר ולצערי התבלבלתי ללא הרף בין פרקי הזמן והמקומות השונים.

תחושת הכאוס אך התעצמה כאשר נוספו לעלילה היבטים של אהבה חד-מינית, לאומנות, יחסי אב ובנו ועוד מכל הבא ליד. סקאל לא עצר לרגע והוא הלעיט אותי בעוד ועוד פרטים ומרחבים לשונים, עד שחשתי סחרחורת וחוסר התמצאות במרחב. הרגשתי שאני זקוק לתרשים זרימה על מנת להבין מי הן הדמויות ומה הקשר שלהן לעלילה. ייתכן שאם היו נוספים לספר עוד פרקים השפע העלילתי לא היה נדחק לכדי תמיסה מרוכזת הקשה לעיכול.

בשורה התחתונה, נהניתי מהקריאה ובעיקר מהמקצב העלילתי ומהאותנטיות הלשונית; אולם העלילה כשלעצמה אינה מתרוממת, ונראה שהיא בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. לגבי מקומו של הספר בתיאורה של המחאה, ניתן לומר שככל הנראה לא עבר די זמן על מנת שהמחאה החברתית תמצא את המקום הראוי לה ביצירה הספרותית ההולכת ונכתבת בימים אלו בישראל. אולי כשם שהמחאה התפוגגה לה במבצעי ההנחות סביב הקוטג', כך גם הכתיבה הספרותית פותרת את צעדות האלפים בהבלחות בין עלילות הנפרשות על פני מאה שלא מתרגשת בקלות מכמה מאות אלפים ששרים דואט עם שלמה ארצי בכיכר, ובין לבין מנופפים בשלט הקורא להחלפתה של השיטה.

הצורף / משה סקאל, הוצאת כתר, 2014, 269 עמודים. // אברהם אייזן



כתיבת תגובה