ביקורת ספר: ״אני וקמינסקי״ מאת דניאל קלמן לא מתרומם

אני וקמינסקיסבסטיאן צולנר הוא מבקר אומנות אדיש, גס רוח, נהנה לקטול ומטיח עלבונות בלי חשבון – לא האדם הנחמד ביותר בסביבה. חברתו מסלקת אותו מהבית, והוא חושב כל הזמן איך יצליח להתפרסם ולהתקדם בחיים. הוא בטוח שכתיבת הביוגרפיה של הצייר האגדי מנואל קמינסקי, אחרון תלמידיו של מאטיס, תזכה אותו בתהילה עליה הוא חולם ובעבודה מוצלחת יותר. קמינסקי, קשיש רגזן, עיוור ובלתי נסבל לא פחות מצולנר, מסתגר בביתו בכפר גרמני מרוחק ואינו מופיע בציבור. בתו מרים סועדת אותו, מגוננת עליו ומנהלת את ביתו. צולנר נוסע לראיין את קמינסקי, ובזמן שהבת נעדרת הוא משחד את העוזרת ונשאר לבד עם קמינסקי בבית. הוא מחטט בחדרים, במגירות ובמסמכים החבויים ומקווה למצוא את הסקופ שיהפוך את ספרו לרב מכר. הוא מוצא מכתב אהבה ישן שנכתב לקמינסקי, ומגלה כי הכותבת עדיין בחיים, וכך יוצאים צולנר וקמינסקי למסע משותף בעקבות האהובה האובדת.

"אני וקמינסקי", ספרו השני המתורגם לעברית של דניאל קלמן, הוא ספר טוב, ציני, מצחיק וקליל המעלה שאלות על מהות התהילה והפרסום ועל התנהלות עולם האמנות והביקורת. לקלמן יש את הכישרון לספר סיפור גם אם הוא סתמי, אבל משהו חסר כדי שהספר יהפוך למעולה. קמינסקי הצייר זוכה בתהילת עולם ספק בזכות כישרונו האומנותי, ואולי יותר בזכות סיפורו האישי והאנשים הנכונים שפגש בדרכו למעלה. צולנר הגיבור הוא דמות אופורטוניסטית שמניעיה אישיים ואגואיסטיים במרדף אחר העושר. המפגש בין מי שעשה את זה לבין מי שרוצה לעשות את זה מניע את העלילה עד הסיום המפתיע משהו. אבל בכל הסיפור אין כל רגש, הדמויות, המפגש, המסע לא מעוררים הזדהות. מעבר לכך, קלמן לא הולך עם הביקורת, השאלות והתובנות האומנותיות שהוא מעלה עד הסוף אלא רק נוגע בהם בשטחיות. הוא אפילו אינו מעמיק בשינוי שעוברת דמותו של צולנר במהלך המסע. כך המסע שעוברת הדמות חסר משמעות והסיפור נשאר סתמי ולא מזיק, משעשע אך לא יותר מזה.

אני וקמינסקי / דניאל קלמן, מאנגלית: רחל ליברמן, ספריית פועלים, 158 עמודים. // אסנת שגב



כתיבת תגובה