ביקורת ספר: ״שנים עשר השבטים של האטי״ מאת איאנה מאתיס

עטיפה_-_שנים_שער_השבטים2הדפים הראשונים של הספר מפגישים אותנו בשנת 1925 עם האטי בת השבע-עשרה, אם לתאומים הגוססים מדלקת ריאות בשל מחסור בתרופות, במזון ובמים חמים. שנתיים קודם לכן עברה האטי עם אמה ועם שתי אחיותיה מג'ורג'יה שבדרום ארה"ב אל פילדלפיה שבצפונה, ממעוז הגזענות האמריקאית, שתחת מערכת חוקים מקומיים (שנקראה "חוקי ג'ים קרו") הנציחה את אפלית השחורים, אל מעוז החופש והליברליות. אביה של האטי נרצח בידי לבנים, שמיהרו לאחר הרצח להשתלט על עסקיו, ואמה של האטי החליטה להימלט. בכך הצטרפה המשפחה לגל "ההגירה הגדולה" – מליוני אפרו-אמריקאים, מומרצים על ידי האפליה ועל ידי המצוקה של המשבר הכלכלי, נהרו צפונה. בהגיען לפילדלפיה האטי נדהמה לראות שחורים הולכים על המדרכה ללא פחד, לא נאלצים לרדת לשוליים ולפנות את הדרך ללבנים. היא נדרה לעולם לא לחזור לג'ורג'יה. לתאומים שנולדו לה קראה פילדלפיה וג'ובילי, סמל לאופטימיות ולאמונה בעתיד טוב. מן הפחד האטי אמנם השתחררה, אבל לא מן המצוקה. בגיל שבע-עשרה כבר הפכה לאם שכולה, ועד סוף ימיה לא הצליחה להתנער מן האומללות.

תשעה ילדים נולדו להאטי ולבעלה אוגוסט. פרקי הספר נקראים על שמם, ופוגשים אותם בנקודות משמעותיות בחייהם: הבת שגססה משחפת, הבן שאלוהים נגלה לו בגיל העשרה, הבת שנישאה לרופא עשיר ולא נחלצה מן האומללות של ילדותה, הבת שנמסרה לאחותה של האטי, ואחרים. כולם דור חדש למצוקה, על כולם מרחף צילה של אמם, שאהבה אותם בכל ליבה ומעולם לא הראתה להם זאת. מתוך חייה למודי התלאות, עם בעל בוגדני, ללא אהבה מנחמת, בתוך עוני ומחסור, בשכונה לשחורים בלבד למרות הליברליות המוצהרת של הצפון, האטי לא ידעה לבטא אהבה. אשה קשה, קשוחה, שורדת, לקחה על עצמה את מלחמת הקיום למענה ולמען ילדיה, אבל לא הנחילה להם את קשיחותה. אין סיפורים שמחים בספר. כל אחד מילדיה של האטי מייצג קושי ומשבר. אף אחד אינו מוצא אושר ושלוות נפש (היחיד שאולי שלם עם עצמו הוא סיקס, הבן שהקים כנסייה משלו, אבל האטי רואה בו נוכל ומאחז עיניים). אחד-עשר הילדים, יחד עם הנכדה שעל שמה נקרא הפרק האחרון המתרחש ב-1980, הם שנים עשר השבטים של האטי.

הבחירה לא לספר סיפור רציף, אלא לנוע דרך תחנות בזמן כשהזרקור מופנה בכל פעם לדמות אחרת, היא בחירה מעניינת, ומבוצעת לא רע. רוב הזמן אפשר להשלים מן הדמיון את הפרטים הכרונולוגיים החסרים, וסיפורה של האטי שלם ולא קטוע. יחד עם זאת נותרתי עם תחושת תפלות מסוימת. מה רצתה הסופרת לומר, איזה לקח רצתה להשמיע? חסר לי המסר בסיפור. על הכריכה משווים את הסופרת לטוני מוריסון. לדעתי עוד ארוכה הדרך עד שההשוואה תהיה בת תוקף. לטוני מוריסון, בנוסף על היכולת המופלאה לספר סיפור, יש תמיד מה לומר, והאמירות שלה חדות וברורות. לא ברור מה רצתה איאנה מאתיס לומר. האם היא נושאת דברם של המופלים? של צאצאי העבדים? של האנשים שנולדו עם נקודת פתיחה נמוכה? לא ברור. יכול להיות שהליקוי נובע מחוסר נסיון. זהו ספר הביכורים של הסופרת, וכרגע יש לה בעיני רק כובע אחד להתהדר בו, זה של מספרת סיפור. כדי להיות סופרת מוערכת נדרש יותר מזה.

לכן, בשורה התחתונה, אפשר לוותר.

שנים עשר השבטים של האטי / איאנה מאתיס, The Twelve Tribes of Hattie – Ayana Mathis, מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 2014, 320 עמודים. לקריאת פרק ראשון לחצו כאן. // אתי סרוסי



כתיבת תגובה