ביקורת ספר: ג׳אנט וולס תאלץ אתכם להתמודד עם הדעות הקדומות שלכם לגבי הורות ומשפחה בספרה ״טירת הזכוכית״

התמונה של הילדה בתחפושת הפיה הספק קופצת ספק מרחפת מעל גרוטאת המכונית הישנה משקפת יפה את רוח הספר, את תחושת הריחוף והניסיון לדלג מעל המציאות וקשייה. כריכת הספר

התמונה של הילדה בתחפושת הפיה הספק קופצת ספק מרחפת מעל גרוטאת המכונית הישנה משקפת יפה את רוח הספר, את תחושת הריחוף והניסיון לדלג מעל המציאות וקשייה. כריכת הספר

איזו ילדות נוראית, מפחידה, מדהימה, מעוררת השראה, מזעזעת ומרגשת הייתה לג'אנט וולס ולאחיה!

ל"טירת הזכוכית" הגעתי לאחר ששמעתי וקראתי עליה לא מעט. בדרך כלל, במקרים כאלה הספר עצמו מאכזב, והידע המוקדם הרב פוגע בראשוניות הקריאה – אך לא במקרה זה. סיפורה האישי של וולס ערער וטילטל אותי באופן בלתי צפוי. הוא אילץ אותי להתעמת עם הקונספציות והדעות הקדומות שלי לגבי הורות ומשפחתיות, ולמרות כל מאמציי לא הצלחתי לגנות ולצמצם את הורי המחברת לכדי הורים מזניחים, מכורים ובלתי תפקודיים, כפי שרציתי כל כך לעשות.

כידוע לכם, אנו, בני האדם, חושבים בתבניות ואוהבים לתייג. ספרות טובה, אולי אפילו גדולה, היא זו שיכולה לנפץ את התבניות. הקריאה בספר הביאה אותי לדיסוננס כמעט בלתי נסבל מבחינתי: אהבתי ושנאתי את ההורים המתוארים בספר כמעט במידה שווה. אין ספק שהילדים שלהם עברו חוויות קשות ומפחידות שאף ילד אינו צריך לעבור, במיוחד אם יש אפשרות אחרת. אך עדיין, הרגע בו האב מוציא את הילדים החוצה בליל כוכבים ונותן לכל ילד לבחור לעצמו כוכב כמתנת יום הולדת הוא אחד הרגעים היפים, המשמעותיים והמרגשים הזכורים לי אי פעם שקראתי על הורות. וכך הוא נחווה גם על ידי המחברת עצמה.

גם האם הגחמנית והמפונקת שאומרת בהתרסה "אני אמנית, למה אני צריכה לעבוד ולעשות מה שאני לא רוצה" עוררה בי הזדהות משונה וכמעט מפחידה. למה באמת היא צריכה לעשות מה שהיא לא רוצה? למה להתפשר? הרי חיים רק פעם אחת. למה להעביר וללמד את הילדים מסר של פשרה, שגרה, של "צריך" ו"חייבים"? האם זו הורות נכונה? הורות שמחנכת לקונפורמיזם, לריצה אחרי הישגים וערכים חומריים, ל"מה יגידו השכנים"? האם בית שיש בו הכול, שיש בו "אוכל על השולחן" מדי יום, הוא בהכרח בית חם, אוהב, מפתח, יצירתי, ערכי ותומך? האם הדברים בהכרח סותרים? אולי דווקא כן, כי מירוץ העכברים גם הוא גובה את מחירו, והמחיר יקר.

אהבתי את האמת של ההורים. את האותנטיות וההליכה עד הסוף עם מה שאתה מאמין בו. את חוסר הרצון להתפשר בעולם שרובו כזב ופשרה. אהבתי את הרדיפה אחר החלום, החלום על "טירת הזכוכית" הבלתי אפשרית. הספר גרם לי לחשוב על הערך של חיים עם חלום. ערך שכמעט לא קיים בבתים ובמשפחות ה"נורמליים" המוכרים לי לפחות, שחלומם מסתכם לרוב בתשלום המשכנתא ובנופש משפחתי ביוון.

בדומה ל"חייבים לדבר על קווין" המופתי, אהבתי את הספר מאוד כי הוא שינה משהו בתפיסת עולמי, הכריח אותי לחשוב ולהרגיש והזיז אותי קצת מהמקום הבטוח והמוכר של מה נכון ומה לא נכון – ועל כך תודתי העמוקה למחברת והמלצתי החמה לקוראים.

טירת הזכוכית / ג'אנט וולס, מאנגלית: דורית בריל-פולק, מודן 2014, 320 עמודים. // שירה סובל



כתיבת תגובה