ביקורת ספר: נטעלי כותבת על "הנער האבוד" מאת תומס וולף

הנער האבוד כריכההנער האבוד הוא הספר השני שרואה אור בהוצאת "זיקית" העצמאית והייחודית בנוף ההוצאות המקומיות. הייחודיות של ההוצאה מתבטאת לא רק בבחירת הפורמט היפה (גודל של ספר כיס, דפים בצבע קרם, עיצוב עטיפה מינימליסטי) ובאופני ההפצה (רכישת ספרי ההוצאה אפשרית בחנויות פרטיות בלבד או באתר ההוצאה, תוך שמירה על מחיר אחיד – 50 ₪), אלא גם בבחירה התוכנית האמיצה; כמה הוצאות ספרים יוציאו היום נובלה שמתרחשת בתחילת המאה ה-20 בדרום ארה"ב ופורסמה ב-1937 על ידי מחבר לא ידוע שמת בדמי ימיו? מעט, אם בכלל. אבל הנה, כאמור, קיבלנו את הוצאת "זיקית" בברכה (ובצמא), וכפי שהנובלה הזו קלעה הישר כחץ מפלח אל תוך לבי, אני מקווה שימצאו לה קוראים רבים נוספים. הם אולי לא יהיו רבים מספיק בכדי להזניק אותה אל צמרת רשימת רבי המכר אבל הם יהיו רבים מספיק כדי להביע אמון ותמיכה בבחירות דומות עתידיות.

סיפור העלילה מצומצם יחסית ומחולק לארבעה פרקים, כל אחד מהם מסופר בקול אחר. בכמו בכל "רשומון" טוב, יש כאן משמעות לא רק לזויות הראייה השונות אלא גם לסדר שבו הן נפרשות בפני הקורא – כמניפה הנפתחת לאיטה, מגלה עוד סוד ומוסיפה רבדים לסיפור. כמו בתנועת מניפה מהירה, העלילה מזדעזעת לעיתים תכופות בין קצוות של אור וצל, הווה ועבר, הווייה והעדר. על ניגודים אלה ועל משמעותם הסמלית כבר נכתב באחרית הדבר של עודד וולקשטיין, שגם תרגם ברוב קסם וכשרון את הנובלה. בהזדמנות זו ראוי להזכיר שוולקשטיין תרגם מיצירתה של פלאנרי אוקונור, מגדולות הסופרים האמריקאיים. אוקונור תיארה ביצירתה את הדרום האמריקאי ולכן זוהתה כ"סופרת דרומית" (למורת רוחה, מכמה סיבות ובראשן, להערכתי, המימד המקטין ואף מזלזל שיש בתיחום סופר כסופר איזורי). כך שבעבור אותם קוראים שחובבים את ספרות הדרום האמריקאי, כמוני, או לחלופין כאלה שנהנו מהנובלה הנוכחית, מומלץ בחום להתוודע גם ליצירתה של סופרת דגולה זו. ואכן, ניגוד נוסף, פחות מונכח ובולט לכאורה (ודאי לקורא שאינו אמריקאי) הוא הניגוד שנפרש בנובלה בין הצפון והדרום. הביקורת נטתה להתרכז בתיאורי האור והזכרון ומשמעותם, אולם תהיה זו טעות להתעלם מהנוכחות הדרומית שאופפת את היצירה כולה ומוסיפה לה רובד משמעות עמוק ביותר – הרובד הגותי, אשר נוגע כמובן גם בהקשרים המדוברים יותר של עבר, זכרון וניסיון נוסטלגי וטראומטי לשחזר חויה אשר לנצח תישאר, כמו גיבורהּ, אבודה.

באופן כללי, כאשר מדברים על גותיקה מודרנית בספרות מדברים על חזרת המודחק הטראומטי, אשר חוזר וצף ממעמקי הנפש בתמונות קבועות ומקוטעות, ללא רצף סיבתי מקשר. כאשר מדברים על גותיקה מודרנית בספרות האמריקאית במחצית הראשונה של המאה העשרים – לרוב מדברים על ספרות דרומית או כזו שמכילה יסודות דרומיים (למשל גיבור שמוצאו מהדרום). כזו היא לדוגמה הולי גולייטלי גיבורת "ארוחת בוקר בטיפני'ס" של טרומן קפוטה, שבורחת מעיירה דרומית נידחת אל מנהטן הנוצצת, ומחליפה את שמה מלולה מיי ברנס להולי גולייטלי (Go Lightly כמבטא משאת נפש, Holly עשוי לרמז לרוח רפאים, צל העבר – Holly Ghost, ואולי גם לחלל נפשי – Hole).

נהוג לומר כי הדרום הוא "לבה האמיתי של ארה"ב", וכך בעוד שהדרום הוא הנפש, שמכילה מטבעה איזורים בלתי נודעים ולעולם בלתי מושגים, הרי שהצפון הוא משאת הלב, פנטזיה מושלמת שמככבת בדמיונו של הנער גרובר (ואשר גם היא, כטיבה של פנטזיה, מתבררת בחלוף השנים ועם ההתבגרות כבלתי מושגת). כך מתואר הצפון ביצירה: "זה היה מקום שמעולם לא ראה, מקום ששם הדשא ירוק יותר, הלבנים אדומות יותרזה היה הצפון, הצפוןהצפון המושלם, הקורן, השמח והסימטרי. זה היה הצפון, ארץ מוצאו של אביו, שאליו הוא יילך ביום מן הימים" (עמ' 13 – 14).

לעומתו, מתואר הדרום כך: "די לומר שזאת אמריקה, זה הדרום; מוכר כמו עצמך ובשרך מוכר כמו רוחות הפרא של חודש מרס כמו גרון מודלק או כמו אף דולף חמר אדום בוצי ושיממון או אפריל, אפריל ויופי פראיפראי, גולמי, שומם, יפה, לירי, מלא בפלא די להגיד שהיה קשה לבטא זאת אמריקה, לבנה ישנה מתפוררת, מכולת ואפריל והדרום. והדרום" (עמ' 25).

הפיסקה האחרונה מטיבה לתאר לא רק את סגנונה של הנובלה אלא גם את מהותה – "זאת אמריקה, זה הדרום". חֵמר גולמי, יפה, לירי ומלא בפלא. זוהי יצירה שהכח שלה טמון ביכולתה לעורר געגוע וכמיהה עזה, זכרונות של ריח ואור, של ימי קיץ חמים ויבשים. ואכן, במהלך הקריאה הוצפתי בזכרונות ילדות של ימי קיץ שטופי אור, ממש כמו עטיפתו הצהובה של הספר. האירועים הגדולים, אלה שעומדים במרכז העלילה לכאורה מתוארים באיפוק – הדגש מועתק מרצף סיבתי של אירועים אל יחס נפשי של ארבעת המספרים, וזכרון של כל אחד מהם את אותו נער אבוד, גרובר, שמבטא גם את העבר האבוד שלהם עצמם. המשמעות העמוקה מצויה בשוליים, בפרטים, בדברים שלא נאמרים, חסרי גבולות והגדרה, ברגשות שמעוררת הקריאה. הנובלה למעשה סבה סביב ניסיון חסר סיכוי ובכל זאת, כזה שלא ניתן להרפות ממנו, שבו כל אחת מהדמויות והקורא איתה, מנסות לאחוז בעבר, בזכרון, ואגב כך התיאורים היפהפיים אורגים ומקימים בין הקורא לבין היצירה קשר של הזדהות וגעגוע לעבר של הקורא עצמו.

אז נכון – זה הדרום האמריקאי, בתחילת המאה ה-20, וברקע היריד העולמי שבו מוצגים מיטב החידושים של העולם המודרני, שהפך מאז מיושן ותמים. לכאורה הכי רחוק מאיתנו, ועם זאת, הילד הזה, המתבונן בעולם, במבוגרים הסובבים אותו, בעצמו – הוא לא רק גרובר והוא לא רק הלן או יוג'ין (האחים שקולם נשמע בנובלה). הוא גם אתה, הקורא.

ובכל זאת, ולמרות הנאתי והתפעמותי מהנובלה היפה הזו שכמו נתפרה בדיוק למידותיי ולמאוויי הספרותיים, אני רוצה לסיים בסייג: רגע לפני פרסום רשמים אלה, קראתי ביקורת נלהבת של עמיחי שלו באתר Ynet שהמליץ בחום רב ובאופן גורף על הנער האבוד. למרות שנהניתי מאוד מהקריאה אני נאלצת לסייג ולהזהיר – זו לא יצירה בעבור כל אחד (ואגב, זו מחמאה של ממש, בעיני). היצירה זו מתאימה למי שאינו מחפש ספר שמונע בכח האירועים, אלא למי שמסוגל להעריך את היופי הלירי הסגנוני שלה ומוכן להתמסר לקסם שלה ולתת לו לפעול עליו – זהו קסם חמקמק, עדין, כזה שמזכיר סרטים ישנים, של עולם שנעלם אך תמיד נוכח במובן הזה שמדי פעם חוזרים, נזכרים בו, ומתגעגעים אליו.

הנער האבוד / תומס וולף, הוצאת זיקית, 2013, מאנגלית: עודד וולקשטיין, 124 עמ'. מאמר מאת נטעלי.



2 תגובות

  1. הי רון,
    תודה על התגובה וסליחה על האיחור בהתייחסות מצידי – מקבלת בתודה את ההערה 🙂 אם כי נראה שבכל זאת האמת נמצאת קצת באמצע בין הדברים שלך לשלי – זה נכון שספריו ראו אור בעברית בשנות ה-80 אולם מאז עברו 30 שנים שבהן נפתח איזה שהוא פער שלא הותיר סיכוי לסופר להישאר בתודעת ציבור הקוראים. זה מצב שמוכר לנו גם מסופרים ו/או ספרים אחרים – אם לא טורחים לחדש תרגומים או להמשיך ולהדפיס את ספרי הסופר בעצם גוזרים עליו כליה מבחינת תודעת הדור החדש של הקוראים. כך שבמובן הזה הוא נותר בלתי מוכר לרוב רובו של קהל הקוראים בארץ, כך לפחות לתחושתי. אבל אני שמחה שאתה מכיר ושאהבת את ספריו וגם את הביקורת שלי 🙂 ותודה שטרחת להעיר ולהאיר. נטעלי

  2. RON SOEN wrote:

    נטעלי,

    אהבתי את כתיבתך היפה והמדוייקת
    הערה אחת: הסופר תומס וולף מאוד ידוע ומוכר(אולי לא בקרב תומכי ש"ס!)
    אני בתיכון ובצבא הייתי מכור לספריו(הבט הביתה מלאך,למשל) והוא כבר אז בשנות ה80 היה מאוד פופולארי אפילו בישראל!!
    🙂
    RON

כתיבת תגובה