ביקורת ספר: יגאל שוורץ עובר בקלות למשבצת הסופר ב״מקהלה הונגרית״

מקהלה הונגריתלפני למעלה מעשרים שנה סיפר יגאל שוורץ את סיפור ילדותו לסופרת רות אלמוג. בהתבסס על זכרונותיו כתבה אלמוג סיפור בשם "גמדים על הפיז'מה", תוך שהיא נוטלת חירות לשנות את פרטי הארועים. כעת שוורץ בוחר להתמודד עם עברו באמצעות מעין ניתוח ספרותי של הסיפור הבדוי. תחילה מובא הסיפור בשלמותו, ובמהלך הספר שוורץ מתייחס כמעט לכל משפט ומשפט, תוך שהוא מערב תובנות ספרותיות עם עימות של הסיפור הספרותי מול הסיפור האמיתי. ואם זה לא נשמע מורכב דיו, הכותב נותן פתחון פה לדמויות השונות, שכבר הלכו לעולמן, מאפשר להן להתפרץ אל תוך הטקסט, וכדי למנוע בלבול לגבי זהות הדוברים הוא עושה שימוש בשישה פונטים שונים – אחד למספר, שני לאחותו, שיש לה הרבה מה להגיד, שלישי לאם, שבאה בטענות לכולם, רביעי לאב, שממעט לדבר, בטוח שיסתמו לו את הפה בכל רגע, חמישי למשפטים מן הסיפור של אלמוג, ושישי למובאות מיצירות ספרותיות אחרות.

אם הייתי קוראת את הפסקה שמעל לפני שהתחלתי לקרוא את הספר עצמו, סביר להניח שהייתי מחמיצה את הספר. התערובת הזו הייתה נראית לי על פניה מתחכמת מדי, נסיון מאולץ להיות מקורי. אבל למזלי הסתפקתי בקריאת המשפט הראשון מן הטקסט שעל הכריכה, "אח ואחות גדלים בבית קטן ומבודָד בלב פרדס משוגע בישראל של שנות החמישים…", והחלטתי לנסות. מתוך הכאוס היצירתי עולה ופורחת יצירה מרתקת, נוגעת מאוד ללב, אם כי קשה נפשית לקריאה. לדוגמה, שורה על הספר, כמו על הבית המתואר בו: "האווירה הדחוסה, המאיימת, חסרת הוודאות, ההזויה, הסיוטית ששלטה שם". אני לא יודעת אם היתה בחירה מודעת לכתוב יצירה כאוטית, אבל אין ספק שבמקרה הזה ה"איך" משרת נפלא את ה"מה". תפיסה של ריחוק ספרותי ושל קרבה עזה למתרחש לסירוגין, עירוב כמה קולות המתפרצים זה לדברי זה, אפילו ריבוי הערות הביניים – כל אלה מצטרפים יחדיו להמחשת אוירה מעוותת של חוסר מנוחה קיצוני, של פחד ושל אי-וודאות. שני ילדים בבית מבודד בפרדס, עם אב אלים ואם אגוצנטרית, בצל השואה, תחת הטרור הנפשי של האם הנוטשת והאב המנצל, זוג שהמילים זוגיות והורות אירוניות בהתייחס אליו.

אני לא נוהגת לקרוא ניתוחים ספרותיים. אין לי סבלנות להיתפסות בכל תג ותו כדי לגלות למה ואיך הסופר יצר את מה שיצר. די לי במה שאני חשה באופן אינטואיטיבי במהלך הקריאה. כנראה דווקא מכיוון שכאן הניתוח, שהוא אמנם רחב היקף, אינו עומד בפני עצמו אלא משמש גם ככלי יצירתי, קראתי אותו בסקרנות רבה. לא תמיד הסכמתי עם המסקנות (לדוגמה, שוורץ טוען שדרך הכתיבה של הקטע הפותח את הסיפור יוצרת תחושה שמדובר בארוע חד-פעמי, עד שהסופרת גורמת באמצעות מילה אחת להבין שזהו ארוע חוזר, ואני – כשקראתי את הסיפור – התרשמתי כבר מן המשפט הראשון שמדובר ברוטינה מוטרפת), אבל רוב הזמן מצאתי עניין רב ב"מאחורי הקלעים" של הכתיבה: כיצד משפטים מהדהדים זה את זה, איך מאופינות הדמויות בהקשרים ההדדיים שלהן, השימוש בשפה גבוהה מול שפת דיבור לקויה, ועוד.

קוראי ספרים מכירים את יגאל שוורץ בעיקר מן הכריכות האחוריות של ספרים בהוצאת כתר וכנרת-זמורה-ביתן, כמו גם מספרי העיון שלו. המעבר מתפקיד העורך והחוקר איש האקדמיה לתפקיד הסופר הוא לא מובן מאליו, אבל במקרה הזה, אולי בגלל הסיפור הפרטי האינטנסיבי, המעבר חלק. לא ניכרת בספר גולמיות של יצירת פרוזה ראשונה, ולמרות שהסיפור אישי מאוד הוא צולח יפה את המרחק שבין האישי לציבורי.

אני לא מתלהבת מן המנהג לקבץ על הכריכה "מליצי יושר" שיכתבו סופרלטיבים, ובכל זאת אקח בהשאלה ביטוי קולע אחד מדבריה של צרויה שלו לתיאור הספר: "יצירה עזה ומזעזעת". זהו ספר מיוחד במינו, המעניק חווית קריאה לא קלה אך מומלצת מאוד.

מקהלה הונגרית / יגאל שוורץ, הוצאת דביר, 2014, 284 עמודים. // אתי סרוסי



כתיבת תגובה