ביקורת ספר: ״הביתה״ הוא לא ״חמדת״ שני, אבל טוני מוריסון עדיין לא מסוגלת לאכזב

טוני מוריסון הביתהטוני מוריסון היא בעבורי הסופרת שכתבת את "חמדת" (Beloved). הרומן האפי, המפעים והכישרוני כל כך שהיא פירסמה ב1987 מתאר את העבדות, את תוצאותיה ואת אלו ששרדו אותה באופן שאי אפשר לשכוח או להישאר אדיש אליו. זהו הרומן שקנה לה את הפוליצר שלה, ולאחר מכן גם את פרס הנובל לספרות, ובצדק רב. אבל הבעיה עם סופרים שכתבו יצירות כמו "חמדת" היא שכל ספר אחר שלהם יעמוד בצילו (ראה מקרה פראנזן ו"התיקונים" ומייקל קאנינגהם ו"השעות" – ושניהם לא סופרים בקנה המידה של מוריסון). ואכן, "הביתה" הוא יצירה מינורית יחסית ברפרטואר של הסופרת המדהימה הזאת.

זהו סיפור מצומצם, נובלה המתארת את מסעו של פרנק מאני, חייל שחור משוחרר ממלחמת קוריאה, בחזרה לביתו אשר בעיירה לוטוס שבדרום ארה"ב. "בית" הוא מושג טעון, ומסעו של החייל השב הביתה הוא סיפור מכונן בתרבות המערבית, החל עוד מסיפורו של אודיסיאוס השב לאיתקה. ואכן, גם כאן פרנק חווה מגוון חוויות של פוסט טראומה, סיוטים ובושה על היותו היחיד ששרד מחבריו מאותה עיירה שכוחת אל, ועל מה שראה ועשה במהלך המלחמה. אך פרנק גם חווה את אמריקה הקשה והעויינת לאדם שחור בשנות החמישים, בין אם הוא חייל משוחרר ובין אם לאו.

הסיפור טעון באלימות יומיומית סתמית, אקראית ואגבית, אלימות קשה ונוכחת אולי אף יותר מן האלימות של המלחמה ומוראותיה. פרנק זר לעצמו. הוא חש לא נוח בעורו שלו. הוא פותר את מצוקותיו בהתמכרות לטיפה המרה ובהתכתשויות מקריות. גם בת זוגו, לילי המוכשרת והשאפתנית, לא מצליחה למלא את הריקנות שבתוכו. אך מכתב מסתורי שמגיע אליו ומודיע לו שאחותו הצעירה והאהובה בסכנת חיים מנער אותו מעצמו ונותן לו כיוון ומטרה. המסע לאחותו הוא המסע הביתה, לעצמו, כמו גם לבית הפיזי ולקהילה שהוא ואחותו עזבו לפני שנים.

מוריסון עוברת בכישרון רב בין מספר נקודות מבט – זו של פרנק, זו של אחותו אסידרה (סיי) וזו של בת זוגו לילי – ויוצרת תמונה מרגשת, אם כי לא מעמיקה ביותר, של חוויית החיים של השחורים באמריקה של שנות החמישים פוסט מלחמת קוריאה, זמן לא רב לפני שהכול התפוצץ במאבק של התנועה לשיוויון זכויות האזרח של שנות ה-60'. הסיפור הוא ריאליסטי, אך יש בו גם מגע פואטי מעודן ורגיש, וכמה תמונות על גבול הריאליזם המאגי שכל כך מאפיין את כתיבתה של מוריסון. יחד עם זאת חשתי ברדידות מסויימת, על גבול הקלישאה, בתיאור קהילת השחורים (עזרה לזולת, ההתגייסות של הנשים השחורות הפשוטות אך החרוצות והמאמינות למען פרנק וסיי).

אין ספק שמוריסון היא סופרת גדולה וכל מה שהיא כותבת משובח וראוי לקריאה. הרבה סופרים (מישהו אמר אשכול נבו?) לא יגיעו כל חייהם לרמה של טיוטא ראשונית שלה. אבל עדיין, "חמדת" זה לא.

הביתה / Home, מאת טוני מוריסון, מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת הספריה החדשה 2014, 143 עמודים. // שירה סובל



כתיבת תגובה