ביקורת ספר: ״נוף גדול שומם״ מאת של אקסילדסן

נוף גדול שומם כריכת הספרנתחיל מהסוף: של אסקילדסן לא היה אוהב את הביקורת הזו. אם השם לא מצלצל לכם מוכר, זה כנראה משום שלא קראתם את "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל", היצירה הראשונה מאת הסופר הנורווגי שפורסמה בעברית לפני שלוש שנים והתחבבה מאוד על הקוראים. כעת מגיע אלינו תרגום נוסף של יצירתו מאותם אנשים שהביאו לנו את הקודמת, בתוספת ראיון מעניין שערכה מתרגמת הספר (ואחת משני ראשי ההוצאה) שירה חפר עם המחבר, ושמביא אותנו למסקנה שפתחה את הפסקה.

אסקילדסן הוא, מצד אחד, אחד הסופרים החיים המוערכים ביותר בנורווגיה, ומצד שני מוכר במידה נמוכה מספיק כדי לקבל קצבת אמן ממשלתית המספיקה למחייתו. וזה לא מפתיע: למרות שסגנונו הוא כה פשוט, קשה להתחבר אליו. סיפוריו הקצרצרים המתארים דיכאון או ריקנות ידברו רק למי שחווה את התחושות האלו, סיפוריו המלאים בתחושת מתיחות ועמימות יפנו גם הם לקהל מצומצם לחלוטין, וסיפוריו אשר ניחנו בפואנטה מעטים באופן קיצוני. כשיש פואנטה היא מוחצת ומעוררת מחשבה, אבל לרוב הסיפורים פשוט מתארים דמות בודדת, אנטיפתית ושתקנית, ממש כמו הסטריאוטיפ הנורווגי. לעתים היא נוגה וחביבה, לעתים היא זקנה ונרגנת, אך היא תמיד סובלת מקשיים חברתיים ורגשיים, ולעולם לא עושה יותר מלתאר אווירה.

האווירה הזו מותווית באופן שאסקילדסן שונא שנוקבים בשמו: מינימליסטי. בריאיון המצורף הוא מעיד שהוא מרגיש ממש עלבון וכעס כשמתארים את כתיבתו כך, כי משתמע מכך שהוא לא אומר מספיק בסיפורים שלו. ובכן: כתיבתו אכן מינימליסטית ביותר, והוא באמת לא אומר מספיק בסיפורים שלו. המקום שהוא משאיר לדמיון נהדר, והוא באמת כותב מצוין בשיטתו המצומצמת, אבל לרוב לא ברור מה הוא בא לומר, אם בכלל, מעבר ללתאר תחושת מועקה וקיום בודד ושתקני (למעט סיפור מבריק אחד בשם "כלום לא השתנה"). וחבל, כי למעט הברקות אקראיות, כך גם הוא הרושם שאסופת הסיפורים הזו משאירה על הקורא: אווירה המשתהה לרגע קט, אך לא דבר מעבר לכך.

נוף גדול שומם / של אסקילדסן, מנורווגית: שירה חפר, זיקית, 2014, 190 עמודים. המאמר התפרסם במעריב לנוער ביולי 2014. // דור בביוף

"חשבתי: עכשיו היא תעמיד פנים שלא קרה כלום. ואז חשבתי: אבל לא קרה כלום." (עמוד 39)



כתיבת תגובה