ביקורת ספר: ״תבונה ורגישות״ לג׳יין אוסטן עדיין רלוונטי להפתיע בתרגומו החדש

הקיץ החם, החדשות שלא ממש מעודדות, הטלוויזיה שמזמן הפסיקה לעניין… מה יותר אפקטיבי מלצלול לתוך מאה אחרת באנגליה הקרירה והירוקה כדי להירגע. "תבונה ורגישות", יצירתה האלמותית של ג'יין אוסטן, זכתה בימים אלה לתרגום חדש מאת שי סנדיק, וזו סיבה מספיק טובה כדי לנסוע אחורה בזמן. במרכז העלילה שתי האחיות לבית דשווד, אלינור ומריאן. לכאורה, כל אחת מהן מייצגת אישיות שונה: אלינור היא הקרה, המחושבת, זו שנוהגת על פי כל הכללים והמצופה ממנה; ומריאן היא הסוערת, הספונטנית, חסרת העכבות והרגישה. שתי האחיות לבית דשווד מחפשות את מקומן בחברה לאחר שאביהן נפטר והן נושלו מאחוזתן ומעמדן. קו העלילה הוא כמו של כל רומן רומנטי – שתי האחיות מתאהבות בגברים הלא מתאימים להן, כל אחת מהן נוהגת שונה, החברה מגיבה אחרת, עד הסוף הטוב, בו האהבה מנצחת וכל דמות זוכה לגמולה הראוי. אך בספרים של ג'יין אוסטן יש תמיד יותר מזה.

אוסטן בוחנת את ההבדלים בין החיים המנוהלים על ידי הרגש לבין החיים המנוהלים על ידי התבונה וההיגיון. היא מבקרת את שתי האחיות ומראה שהחיים לא יכולים להתנהל ללא היגיון וללא רגש, ויש לאזן בין השניים. מעבר לכך, החברה האנגלית לתוכה אלינור ומריאן גדלות מוצגת כקרה, מסורתית, בה לכל אחד מעמד חברתי ברור וידוע לכל מה מותר ומה אסור ואיך יש לנהוג. זוהי חברה בה לאישה אין מעמד משפטי בזכות עצמה, והגברים הם אלה שמנהלים אותה. אוסטן מתארת את החברה הזו דווקא מבעד עדשה נשית ונותנת לגיבורות הסיפור את הבמה להבעת דעותיהן ומחשבותיהן, ולא רק בנושאים רומנטיים או חסרי חשיבות. אפילו דמויות משניות כמו פאני דשווד, גיסתן של אלינור ומריאן, מוצגות כנשים חזקות שלמעשה מנהלות מאחורי הקלעים את הבית ואת הבעל שלהן. ביקורת רבה בגלוי ובעיקר בין השורות נמתחת על גינוני החברה, המסורת, המעמדות ובפרט מעמד האישה, הפוליטיקה והרכוש והכסף לפיהם הכל מתנהל וסובב. כל אלה רלוונטיים היום כמו לפני כמעט 200 שנים, הזמן בו פורסם לראשונה הרומן.

לספר נוספה אחרית דבר מאת ד"ר מרי ברואר, טקסט מעניין ומאיר על מעמדו של הספר בספרות האנגלית. החיסרון העיקרי בהוצאה המחודשת הוא שמשהו הולך לאיבוד בתרגום – התרגום מיושן ולוקח זמן להתרגל אליו. מעבר לכך, היה צריך לעשות עריכה לשונית נוספת לתיקון ביטויים כמו "נערה יפה נורא" אשר נשמעים צורמים בעברית. אך למרות זאת, ברגע שמתרגלים לקצב ולסגנון, צוללים ואובדים בספר נהדר.

תבונה ורגישות – ג'יין אוסטן, מאנגלית: שי סנדיק, הוצאת סנדיק 2014, 349 עמודים. // אסנת שגב



כתיבת תגובה