ביקורת ספר: האם ״חיילים״ מאת סונקה נייצל והראלד ולצר מעז לצדד באלימות או שרק דמיינו?

14-1185fבמסגרת המאמצים לאסוף מידע על האויב, החליטו הבריטים, ובעקבותיהם האמריקאים, לצותת לשבויים מן הוורמאכט (הצבא הגרמני) על שלושת זרועותיו – יבשה, אויר וים – ומן הוואפן-ס"ס, הזרוע הצבאית של הס"ס. בכמה מחנות שבויים נבחרים, החל מדצמבר 1939, כלומר כמעט מראשית המלחמה ועד ימיה האחרונים, הותקנו מיקרופונים נסתרים, שהקליטו את שיחותיהם של השבויים. לעתים הושתלו בקרב השבויים משתפי פעולה שעודדו אותם לדבר, אבל ברוב המקרים מדובר בשיחות חופשיות. גם אם חשדו השבויים (רובם גרמנים, ומיעוטם איטלקים ויפנים) ששיחותיהם מוקלטות, לא יכלו להתגבר על הצורך לשוחח ולשתף בארועים שעברו עליהם ובתחושותיהם.

ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל חשף את קיומם של כ-150,000 עמודי תמלילים. כדי לנתח   את התמלילים ולהעניק להם משמעות חברתית-היסטורית מעבר לציטוטים גרידא, גייס את הפסיכולוג החברתי הגרמני הראלד ולצר. כל אחד מפרקי הספר מתרכז באחד האספקטים שהרכיבו את עולמם של החיילים, כמו טכנולוגיה, סיפורי הרפתקאות, ערכים צבאיים, ציד ועוד.

ציפיתי לספר על המניעים של חיילי הוורמאכט, וקיבלתי ספר על "למה חיילים הורגים", דיון כללי שיש בו עניין, אבל חידוש כמעט שאין בו,  וכמעט שום ערך מוסף לגבי המלחמה הספציפית ההיא. לשאלות המעניינות באמת, השאלות הייחודיות למלחמת העולם השניה, כמו השתתפותם של חיילי הוורמאכט בהשמדה ומה גורם לאדם מן השורה להשתתף מרצונו ברצח אזרחים וליהנות מן המעשה, ניתן אותו משקל כמו לנושאים האחרים שהספר מכסה.

בפרקים העוסקים ביחסם של החיילים להרג, הכותבים מפנים מפעם לפעם לאירועים שאירעו במלחמות אחרות על ידי חיילים אחרים, בעיקר להתנהגותם של חיילים אמריקאים בוייטנאם. התחושה היא שהם מבקשים להסיט את העיסוק מהתנהגותם הנפשעת של חיילי הוורמאכט באמצעות מתן פרשנות רחבה יותר לאלימות המשתחררת בכל שדה קרב. אין טעם להיתמם ולטעון שחיילי המדינות הדמוקרטיות מקפידים על טוהר הנשק, אבל אין מקום לגזור גזירה שווה בין התנהגות הנתפסת בעולם השפוי כחריגה לסטנדרטים הברוטליים העולים מן הציטוטים. היבט זה בספר גרם לי אי נוחות.

היבט נוסף שעורר בי תהיה לגבי נקודת המוצא של הכותבים הוא טענתם שחיילי הוורמאכט היו א-פוליטיים, ולא הושפעו מהאידיאולוגיה הנאצית. כך הם כותבים:  "היחידה החברתית הכמעט בלעדית שהחיילים בחזית הרגישו מחויבים לה היתה קבוצת העמיתים והמפקדים… ואילו לרעיונות כמו "קונספירציה יהודית עולמית", "תתי-אדם בולשביקים" ו"קהילת העם הנאציונל-סוציאליסטית" היתה חשיבות שולית בלבד. החיילים האלה לא היו "לוחמים אידיאולוגיים", ורובם היו א-פוליטיים לחלוטין". למסקנה זו אין תימוכין בציטוטים המובאים בספר, ויותר מזה, היא עומדת בסתירה לדברים שהם עצמם כתבו באותו עמוד ממש: "הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה עיצבו את התפיסות, את הפרשנויות ואת ההתנהגות של החיילים, והדבר בא לידי ביטוי ביחסם של החיילים לאלימות קיצונית, לתקיפות מיניות, לפרשנויות גזעניות ולאמונה בפיהרר. השפעתם של אלה היתה גדולה כל כך, עד שמנקודת המבט שלנו מפתיע לראות שוב ושוב באיזו אדישות סיפרו החיילים סיפורים על מעשים אכזריים ביותר (או הקשיבו להם), וכמה עמוקים היו האמונה והאמון בהיטלר עד שנת המלחמה האחרונה". מהם אותם "הקשרים תפיסתיים יחודיים לתקופה" אם לא האידיאולוגיה הנאצית? ניכרת בספר נטיה לעשות הפרדה, שלא היתה קיימת במציאות, בין ההנהגה ורעיונותיה לחיילים.

המסקנה אליה מגיעים הכותבים בסיום הספר מדכדכת: "אם נפסיק להגדיר את האלימות כסטיה, נלמד על החברה שלנו ועל הדרך שבה היא מתפקדת יותר מאשר אם נמשיך להחזיק באשליות של החברה המודרנית על עצמה. וכאשר נשיב את האלימות על צורותיה השונות אל קובץ אפשרויות ההתנהגות של קהילות ההישרדות האנושית, נוכל לראות שהקהילות האלה הן תמיד גם קהילות השמדה. האמונה של המודרניות בריחוקה מהאלימות היא אשליה. בני אדם הורגים מסיבות שונות. חיילים הורגים משום שזוהי המשימה שלהם". יאללה בלגן. כאילו לא התקדמנו במהלך השנים, כאילו היינו יכולים לתפקד כחברה מבלי להרחיק את האלימות אל מאחורי סורג ובריח, במקום – כפי שהם מציעים – לקבל אותה. כאילו אין באפשרותנו או ברצוננו לשאוף אל הטוב והישר. נכון שניסויים מראים שבהנתן בכוח והסמכות אנשים נורמטיבים מגלים סממנים סדיסטיים (הניסוי של מילגרם וניסוי הכלא של סטנפורד יעידו), אבל חברה מתוקנת נלחמת בתופעות כאלה, רואה בהן סטיה, לא מאמצת אותן.

למרות כל ההסתיגויות, אני דווקא ממליצה לקרוא את הספר, בדגש על קריאה ביקורתית. זו הזדמנות לראות מה אמרו הגרמנים על עצמם בזמן המלחמה, ולא עם ייפוי המציאות והמצאת התירוצים שלאחריה בנסיון ליצור לוורמאכט תדמית נקיה של צבא מקצועי נטול פוליטיקה. חלק מן הניתוחים של הכותבים מעניינים וראויים לתשומת לב, הן בהקשר הספציפי והן בראיה רחבה יותר. אין בספר מענה לשאלות המטרידות, אבל יש בו מידע רב ומעניין, ולפיכך הוא מומלץ.

חיילים – ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט: פרוטוקולים של לחימה ומוות / סונקה נייצל והראלד ולצר, Sönke Neitzel Harald Welzer – Soldaten, מגרמנית: עפרה קק, דביר 2014, 400 עמודים. // אתי סרוסי



כתיבת תגובה