ביקורת ספר: ״למה דג ציפור״ מאת אסף שור

"למה דג ציפור", ספרו החדש והחמישי במספר של אסף שור ("כה אמר וינסנט, החתול הטיפש"), נראה כמו האבטיפוס של הרומן הישראלי החדש: כתיבה פשוטה המשובצת בהברקות מטאפוריות מזדמנות, ציטוטים בשפת דיבור מציאותית, עלילה חסרת מנוע שאינה מהווה את הגורם העיקרי בספר וננגעת בסוריאליזם ככל שמתקרבים לסוף, והכי חשוב, עוגן שתקוע עמוק בקרקעית הים של התרבות הישראלית, ואם אפשר שיפגע בנקודה הכואבת ביותר – הילדות – כן ייטב.

בדירה המושכרת של אביו של עומר מתבצר מכר של הדיירת ומסרב לצאת. כשהיא מתקשרת אליו הוא נלחץ לעזרתה, אך הפולש מסרב לפתוח לו, והוא נאלץ לעבור בין השכנים ולשאול אם נותר אצל מישהו מפתח רזרבי. כל דלת שהוא נוקש עליה מזכירה לו עוד חלק מפאזל ילדותו, ומרכיבה את מכלול הבניין העצוב והמזדקן בו גדל.

כאמור, העלילה הקיימת בקושי אינה מרכזו של הספר, אשר למרות שהקריאה בו נעימה, אין בו הרבה עניין המדרבן להמשיך בה. ההתפתחות העיקרית בו היא השינוי ההדרגתי בתדמיתה של הילדות מתקופה תמימה ושמשית לשלב אפל ומטושטש בחיים, ולא דרך אנקדוטות חריגות ומטרידות, אלא דרך שפיכת אור חדש על הרפתקאות נורמטיביות של ילדים ישראלים. לצד הנושא הזה ישנו גם תהליך הזקנה העומד מנגד, ומוצג כריקבון הנובע מההישארות הסטטית והאומללה במקום.

בסוף הספר אמנם ישנו גילוי מסוים, אך הוא אינו הכרחי במיוחד; למעשה, האופן בו הוא נותן הצדקה מציאותית להתפתחות העלילה נראה אירוני ואף מקנטר למול אירועים סוריאליסטיים מסוימים המשובצים בה. הרושם העיקרי שמותירה חוויית הקריאה אצל הקורא היא הישראליות המובהקת שלה: כל כך הרבה ספרים כאלו נכתבו כאן בזמן האחרון שכבר קשה להבדיל ביניהם. כך שגם אם מדובר ברומן חביב בעל מטאפורות סמויות יפות (ושם הזוי שלא מתבהר גם לאחר הקריאה), הוא רק מדגיש את הצורך לתת זריקת מרץ מנערת לספרות הישראלית, שמרוב ניסיון לתחכום כבר שוקעת באווירה מנומנמת משהו.

למה דג ציפור / אסף שור, כתר 2014, 165 עמודים. המאמר פורסם במעריב לנוער בספטמבר 2014. // דור בביוף



כתיבת תגובה