ביקורת ספר: האם ״במערב אין כל חדש״ לאריך מריה רמרק יישאר רלוונטי לנצח?

במערב אין כל חדש"אני חושב שזאת מין קדחת, אלברט אומר. בעצם אף אחד לא רוצה בה, ופתאום היא פורצת. אנחנו לא רצינו מלחמה, האחרים טוענים אותו הדבר – ובכל זאת חצי עולם שקוע בה." כך כתב אריך מריה רמרק בספרו "במערב אין כל חדש" בשנת 1929, ונדמה ששום דבר לא השתנה מאז. השנים חולפות, הגבולות, הדגל, השפה וצבעי המדים משתנים וכלי הנשק משתכללים, אבל בני אדם נשארים בני אדם ואין כל חדש במלחמה.

הספר כתוב בגוף ראשון מפיו של פאול בוימר, חייל גרמני פשוט בן תשע עשרה, המתגייס היישר מספסל הלימודים אל חזית הקרבות בשוחות הרטובות והבוציות של אירופה במלחמת העולם הראשונה. הוא אינו עוסק בסיפורי גבורה הירואים, אלא מתאר את חוויית ההישרדות היום יומית בשדה הקרב, הכאב, המוות בכל מקום של חברים ושל האויבים, התחושות והמחשבות הקשות על חוסר התוחלת שבמלחמה, יד הגורל והמקריות שבחיים, חוסר האמון במנהיגים והפער שבין החייל הנלחם בחזית לאזרח שיושב בבית ואינו מודע לזוועות המלחמה ולמה שבאמת מתרחש שם בבוץ.

אל אף שמדובר בחוויותיו של חייל גרמני, לספר אין גבולות, לא של מדינות ולא של זמן. זהו ספר אנטי–מלחמתי שנכתב כאילו היום. עוצמתו של הספר אינה רק בתיאור המזעזע של הקרב, המוות והכאב של הפצועים, אלא גם בתחושות הקשות של החייל שחוזר הביתה, לאזרחות. החזרה הביתה אינה באמת חזרה. החייל השב הביתה מנותק מהסביבה, הוא אינו יכול לשתף בחוויותיו האמיתיות מהקרב, כדי לא להדאיג את ההורים או משום שהעורף לא יבין מה עובר על החיילים המתנדנדים בין החיים למוות בשוחות, ובעיקר בגלל ההדחקה. פאול אומר בכאב רב: "אני חושש שאם אביע את הדברים במילים, הם יתגברו כענקים ולא אוכל עוד להכניעם. אנה היינו באים אילו התחוור לנו בבירור כל מה שמתרחש שם?" פאול אינו יכול להבין איך אפשר לחזור לחיים הרגילים, לעבודה ולתרבות: "אני צעיר, בן עשרים בלבד. אבל איני מכיר ממסכת החיים אלא את הייאוש ואת המוות… אני רואה עמים מוסתים לתקוף זה את זה וממיתים איש את רעהו בשתיקה… אני רואה את טובי המוחות בעולם ממציאים כלי נשק ומילים כדי להאריך את כל המעשים האלה ולעשות אותם מתוחכמים יותר. ויחד איתי רואים את כל זה בני גילי, כאן ומעבר לקווים, בעולם כולו… מה יעשו אבותינו אם נקום יום אחד, נתייצב לפניהם ונדרוש דין וחשבון? למה הם מצפים מאיתנו ביום שלא תהיה עוד מלחמה? שנים על שנים עסקנו במלאכת ההריגה – זה היה המקצוע הראשון שרכשנו בחיים. ידיעת החיים שלנו מצטמצמת לידיעת המוות. מה יבוא אחר כך? ומה יהיה עלינו?"

רמרק בדאבוס, שוויץ, 1929

רמרק בדאבוס, שוויץ, 1929

הספר מעניין גם מנקודת מבט היסטורית. הוא נכתב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בגרמניה של רפובליקת ויימאר, ולא ניסה לתרץ את ההפסד הגרמני במלחמת העולם הראשונה בגיס חמישי או לתאר את סיפורי הגבורה של הגנרלים במלחמה. הוא תיאר את המלחמה כמו שהיא, מפיו של חייל פשוט, שכל מה שרצה הוא לחזור הביתה בחיים. זה גם, כנראה, מה שרצה רמרק עצמו, כשגויס ב1916, בהיותו בן 18, לצבא הגרמני; הוא לחם בחזית המערב עד פציעתו מרסיסי פגז ברגלו השמאלית, בזרועו הימנית ובצוואר, בעקבותיה הוצא משדה הקרב. הוא לא שב להילחם, ובתחילת 1919 המשיך את לימודיו תוך שחרור מהצבא וויתור על העיטורים והמדליות שהוענקו לו. בשנים שלאחר מכן גיבש אידיאולוגיה פצפיסטית, אותה ביטא בכתביו; לא פלא שעם עליית הנאצים לשלטון ספריו נשרפו ונאסר להפצה. באותה תקופה הוא היגר לשווייץ, ועם פרוץ המלחמה – לארצות הברית, בה השתכן עד מותו.

התרגום המחודש של גדי גולדברג נפלא וקולח, ואחרית הדבר שהוא כותב בסופו מחדדת את ההבנה והחשיבות של הספר. קשה לתאר ספר מלחמה כה ריאלי, מלא בתיאורים ציוריים של מוות וקרביים נשפכים, כספר מהנה, אבל בלעתי בשקיקה את מילותיו. זהו ספר חשוב. לכולנו. כי בלי ידיעת נוראיות המלחמה, מה יהיה עלינו? ולמרות הסוף הפסימי של הספר, אפשר למצוא בו נימה של אופטימיות. למרות המלחמה, למרות כל מי שמת, למרות הכאב והסבל, "כל עוד החיים קיימים, הם יבקשו להם דרך".

במערב אין כל חדש / אריך מריה רמרק, מאנגלית: גדי גולדברג, מחברות לספרות 2014, 204 עמודים. // אסנת שגב



כתיבת תגובה