אבלות למתחילים: על ״עוד תראה״, ספרו של ניקולא פארג

עוד תראה כריכת הספרספרו החדש של ניקולא פארג ("הייתי מאחוריך") מתואר על גב הכריכה במשפט אחד בלבד. בואו נתעמת כעת עם תוכנו: כן, הספר הלא-ארוך הזה הוא כולו מונולוג אחד רצוף של אב שכול, שאיבד את בנו בן השתים-עשרה בתאונת מטרו טיפשית. נשמע כבד, כואב, מהספרים האנינים האלה שהביקורות מתארות כ"אגרוף בבטן". ואכן, זה לא ספר שצוחקים ממנו, וראשו של אב שכול הוא לא מקום שהייתם רוצים להיכנס אליו מעבר לקריאה קצרה בטקסט עטור שבחים – אבל הקריאה בו היא ממש לא סיוט. להפך; הלשון הקלילה והזורמת של פארג מגלגלת את הקורא מהעמוד הראשון הלאה, בהזדחלות קדימה בהווה העגום ובזריקות פתאומיות וחזקות אחורה, אל כל כך הרבה רגעים עם קלמון הצעיר שבוזבזו על תוכחה ועל מורת רוח במקום על הנאה והכרת תודה מכך ששניהם יחד, בריאים ושלמים. האב, המספר, אוהב את ילדו בכל לבו, ועדיין ממשיך לבצע כל כך הרבה טעויות שהוא מודע להן בזמן מעשה, ולובש שוב את דמותו של אביו למרות שנשבע לעצמו שכשיהיה אב יתנהג אחרת אל בנו. הוא לא מנסה לייפות את הסיטואציות או לחפות על אופיו; הוא מכה על חטא, ומנצל את ההזדמנות כדי לחשוף באופן הכי שגרתי את המחשבות הכי לא פוליטיקלי-קורקטיות. (רומן צרפתי שמניף אצבע מאשימה כנגד הצביעות, איזה להיט!) יש בזה אומץ, אבל – תודה לאל – האומץ הזה לא דוחק אותנו לפינה האומללה של חיו-את-הרגע-ואמרו-תודה סטייל ספרי עזרה עצמית בשקל, אלא פשוט מאיר את עינינו לגבי היומיום שלנו. בצירוף עם הכתיבה הזורמת והכנה נוצרת חוויית קריאה די נעימה, לא נעים להודות, גם אם היא נקטעת בסיום פתאומי ולא מנומק מספיק. אמיץ, מדויק וכואב, אך לא מדי: "עוד תראה" מציע התמודדות-עם-הכאב-למתחילים, עם בונוס שיהיה רלוונטי גם לאלו מאתנו ש, תודה לאל, לא חוו שום אסון.

עוד תראה / ניקולא פארג, מצרפתית: לנה אטינגר, בבל 2014, 175 עמודים. המאמר התפרסם במעריב לנוער באוקטובר 2014. // דור בביוף



כתיבת תגובה