ביקורת ספר: ארווינד אדיגה (״הטיגריס הלבן״) מאכזב ב״האיש האחרון במגדל״

האיש האחרון במגדל"הודות לארבעה-עשר מיליוני תושביה, בומביי היא העיר הגדולה ביותר בעולמו של גזע יושבי הערים. בומביי היא עתידה של התרבות העירונית על פני כדור הארץ. אלוהים ישמור" (סוקטו מהטה, "מקסימום סיטי")

מומבאי היא כיום העיר השניה בגודלה בעולם מבחינת מספר תושביה (הראשונה היא שנחאי עם 16 מליון תושבים, אך מומבאי צפופה הרבה יותר). יש בעיר שכונות יוקרה, ויש פחונים ואוהלים שתנאי המגורים בהם בלתי נסבלים. "האיש האחרון במגדל" מתרחש באחד האזורים העניים בעיר, אך גיבוריו הם בני-מזל יחסית: הם מתגוררים בבית מגורים, ומאורגנים כחברה המחזיקה בדירות שבבניין. אמנם מים זורמים בברזים רק פעמיים ביום, הפסקות חשמל מתרחשות לעתים תכופות, הקירות רטובים באופן קבוע והבניין סמוך לשדה תעופה, אבל יחסי שכנות טובים שוררים בין הדיירים, וזהו הבית.

הכל משתנה כשיזם שם עין על הבניין, והוא מבקש לפנות את דייריו כדי להקים אחד חדש תחתיו. רוב הדיירים מתפתים להצעה הכספית הנדיבה, למעט שלוש משפחות: קומוניסטית בעלת עקרונות, זוג מבוגר שהאשה בו עיוורת וחוששת לעבור למקום בלתי מוכר, ומורה בגמלאות. אחת נכנעת בסופו של דבר לפיתוי הכספי, שניה נכנעת לאיומים, ונותר המורה לבדו. אולם כדי לפנות את הבניין יש צורך בהסכמת כל הדיירים, וכשתאריך היעד שבו ימשוך היזם את הצעתו הולך ומתקרב, הלחץ על המורה מתגבר.

ארווינד אדיגה כתב ספר קריא, מותח לקראת סופו, עם דמויות חביבות, אבל בסך הכל די סתמי. אחת החולשות של הספר היא בדמותו הבלתי משכנעת של המורה. ברור שהכסף לא מניע אותו (למרות שיש החושדים בו שהוא מנסה להשיג יותר מכפי שהוצע על ידי היזם), אבל לא ברור מה כן מניע אותו – עקשנות סתם, חוסר יכולת להתנתק מהזיכרונות שהתרחשו בדירה, מצב נפשי מעורער הנובע ממחלת הסכרת? יכול להיות שכולם יחד או אף אחד מהם, אבל אדיגה לא מצליח להעביר בצורה משכנעת אפילו את הבלבול שלו, והוא נותר מנותק מהקורא. חולשה נוספת היא בבחירה בהתרה. לא אוכל להתייחס לפתרון של הסופר מחשש לספוילר, ואומר רק שהתנהגותם של גיבורי הספר בעקבות ההתרה לגמרי לא אמינה.

מבחינתי, "האיש האחרון במגדל" סובל בעיקר מן ההשוואה לספרים אחרים אודות מומבאי ותושביה. רוהינטון מיסטרי ב"מסע ארוך כל-כך" כתב נפלא על היחיד שמנסה לשמור על איכות חייו, נמוכה ככל שתהיה. סוקטו מהטה בספרו התיעודי "מקסימום סיטי" היטיב לתאר את החיים בעיר הענקית והסבוכה הזו. אדיגה, לעומתם, כתב ספר שגרתי למדי על סכסוך בין שכנים. מכיוון שקראתי והערכתי את ספריו הקודמים – "הטיגריס הלבן" ו"בין הרציחות" – הספר הזה, ולו רק מכוח ההשוואה, מאכזב.

האיש האחרון במגדל / ארווינד אדיגה, Last Man in Tower – Aravind Adiga, כנרת זמורה ביתן, 2014, תרגום מאנגלית: שאול לוין, 459 עמודים. // אתי סרוסי



תגובה אחת

  1. ספר מרתק, מחכים, חריף ומלא חוכמת חיים. העלילה קולחת. אהבתי יותר מאשר הטיגריס הלבן. אדיגה מאכיל אותך בתבשיל חריף, מסריח ומגעיל – אך, עדיין, קצת יותר נוקב מאשר זה שתקבל במומבאי – כתייר. גם כך – אתה בהלם. אלוהים הציב בגיהנום – חלק נכבד מאוכלוסיית הכדור – ובעודם בחיים. מי אנחנו כי נלין !

כתיבת תגובה