ביקורת ספר: עמוס עוז מפגין אומץ מרשים ב״הבשורה על פי יהודה״

1795829-46עמוס עוז (75), הסופר הישראלי החשוב והמשפיע ביותר בדורנו לצד דויד גרוסמן, הוא אדם אמיץ. ספריו הם קלאסיקות עבריות הנחרשות בספריות ומודפסות שוב ושוב בכל שנה, וכתביו אפילו נלמדים למבחן הבגרות, אבל ממש אי אפשר לומר שהוא אהוב על כולם. להפך; שונאיו לא מעטים, כי הוא מעז לומר את שעל לבו בקול רם וצלול, גם אם דעותיו נחשבות חתרניות ואף קיצוניות בשיח המקומי. נאמנותו לאמת שלו והאומץ שלו להביע את דעותיו  הלא מקובלות בספריו הנקראים בתפוצה רחבה כל כך ראויים להערצה.

גיבור ספרו החדש, המרחש בירושלים של חורף 1960, הוא שמואל, סטודנט צעיר שעולמו משתנה: חברתו עוזבת אותו כדי להתחתן עם האקס שלה, הוריו פשוטים רגל וחדלים לממן אותו והוא פורש מלימודיו באוניברסיטה, בהם כתב עבודת חקר על ישו בעיני היהודים. שמואל מוצא עבודה בבית עתיק ומסתורי בו מתגוררים אישה יפה, שתקנית ועצובה וזקן נכה אך חריף, לו הוא צריך לארח חברה במשך שש שעות בכל ערב. לאט לאט השניים נפתחים בפניו והוא מתוודע לסיפורם, המעלה שאלות רבות שהן-הן לבו של הרומן הזה.

הספר עוסק בשני נושאים מרכזיים. הראשון, ישו בעיני היהודים, מרתק הרבה יותר משהוא נשמע; זווית המבט של עוז על הסיפור חדשנית ומרעננת, והעמודים השלמים בהם הוא דן בו רחוקים מלשעמם. השני קשה אף יותר – עוז דורך על הנקודה הרגישה ביותר: מטיל ספק בציונות ובוחן מחדש את ההחלטה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הקו המקשר בין שניהם, ובכלל, המוטיב החוזר של הספר, הוא דמות הבוגד: דמות נתעבת ומנודה, ולהצעתו של עוז, אולי על לא עוול בכפה. בין אם תסכימו איתו ובין אם לא, הדיונים בשני הנושאים – שהם חשובים יותר מהעלילה הקלושה, ומתאימים יופי לאווירה התקופתית המעוצבת במקצוענות ובניסיון בעטו המיומן של עוז – מעוררים למחשבה שכדי להרהר בה נדרש אומץ גם מאתנו הקוראים – וכאן טמונה גדולתו של עוז. אווירה אותנטית ותיאורים מדויקים זה טוב ויפה, אבל להסעיר כך את הקוראים בשאלות עתיקות ורלוונטיות גם יחד – זה לא כל אחד יכול לעשות.

הבשורה על פי יהודה / עמוס עוז, כתר 2014, 308 עמודים. הביקורת פורסמה במעריב לנוער בנובמבר 2014. // דור בביוף

"עיקר אסונם של בני האדם אינו בכך שהנרדפים והמשועבדים נכספים להשתחרר ולזקוף את קומתם. עיקר הרעה הוא בכך שהמשועבדים בעצם חולמים בסתר לבם להפוך למשעבדיהם של משעבדיהם. הנרדפים כמהים להיות רודפים. העבדים חולמים להיות אדונים." (עמוד 232)



כתיבת תגובה