ביקורת ספר: ״ההיסטוריה של ההיסטוריה״ מאת איידה הטמר היגינס

ההסטוריה של ההסטוריהמי שמכיר אותי יודע שאני לא יכולה בשום פנים ואופן לסרב לספר עם שם מפתה כמו "ההיסטוריה של ההיסטוריה". ובאמת לא סירבתי, וטוב שכך.

זהו ספרה הראשון של איידה הטמר היגינס, אמריקאית ילידת בוסטון שטיילה לא מעט בעולם, הגיעה להודו, לשוודיה וגם לברלין, שם חייתה מספר שנים ועבדה כמדריכת טיולים. בדרך מקרה, גם גיבורת הספר, מרגרט טאוב/טויבנר, היא אמריקאית, סטודנטית להיסטוריה ומדריכת תיירים שחיה בברלין מספר שנים. מסתבר שלא רק ישראלים נמשכים לברלין…

אך מרגרט מגיעה לעיר שלא בעקבות המחירים הנמוכים אלא עקב סיפור משפחתי ומשיכתה להיסטוריה של העיר – ההיסטוריה החיה, ההיסטוריה הנשכחת וזו המודחקת. הסיפור מתחיל באופן די בנאלי עם מקרה של אמנזיה, כנראה בעקבות טראומה: מרגרט מתעוררת ביער ולא זוכרת איך הגיעה לשם, מה אירע לה, ובכלל, מה קרה בחודשים האחרונים של חייה. נקודת מוצא לא מקורית זו מובילה בדרכים עקלקלות לסיפור מקורי ביותר, הכתוב בסגנון ספק ריאליסטי, ספק סוריאליסטי, העוקב אחר מאמציה של מרגרט לשחזר את עברה בעיר שכל כולה ניסיון התמודדות או חוסר התמודדות עם העבר. כך מרגרט נרדפת על ידי מגדה גבלס בדמותה של אישה/ציפור טרף, נתקלת בשומר הראש האחרון של היטלר ומגלה בוקר אחד שכל בתיה של ברלין הפכו לבשר ודם.

בדומה ל HHhH המופתי, בו המציא מחדש לורן בינה את הכתיבה הביוגרפית ההיסטורית, גם היגינס מגלה דרכים חדשות לכתוב על מה שלא ניתן להביע במילים, מה שכבר הפך מזמן לנושא לימוד בבית הספר (ציטוט אמיתי: "אוף, מחר יש מבחן בשואה"), לכלי ניגוח בידי פוליטיקאים דמגוגים או לחור שחור לא נגיש בחוויה האנושית. הרוע המוחלט הוא בעל כוח משיכה עצום; ניסיונות ההבנה, ההתמודדות והפיענוח בלתי נגמרים, וכנראה שכך יישארו גם בעתיד הקרוב. כפי שמוכיח מספר הספרים, הסרטים, ספרי העיון ושאר החומרים בנושא מלחמת העולם השנייה, השואה ושאלת הרוע ממשיכים לשוב ולעלות כל הזמן. (כפי שאמר בציניות אחד הפרופסורים שלי להיסטוריה באוניברסיטת ת"א: "אם תכתבו משהו על הנאצים, זה בטוח יפורסם".) אך היגניס כותבת דף חדש בספר הבלתי נגמר של ניסיונותיו של המין האנושי להתמודד עם הרוע. הוא קשה לפרקים, נפתל, מוטרף, ביזארי ועמום, אך שווה התמודדות.

"ההיסטוריה של ההיסטוריה" מאת איידה הטמר-היגינס, מאנגלית: ברוריה בן ברוך, מחברות לספרות 2014, 378 עמודים. // שירה סובל



כתיבת תגובה