רכבת לילה למוסקבה: על ״ראינו לילה״, רומן הביכורים של אליס ביאלסקי

ראינו לילה כריכת הספרלפי מיטב ניסיוני, אחד החסרונות של הספרות הישראלית החדשה הוא מחסור חמור בהומור; ואם כבר יש הומור אז הוא ציני, מריר ועוקצני (עיין ערך עירית לינור). כמשב רוח מרענן, אם כן, מגיעה אלינו אליס ביאלסקי, שעושה את זה בגדול ובהומור חופשי ומשוחרר, שאינו חף מאירוניה ומודעות עצמית לפרקים, אבל, למרבה השמחה, הוא חף לחלוטין ממרירות וציניות.

הרומן הראשון שלה, "ראינו לילה", יצא לפני שלוש שנים ברוסיה ותורגם לעברית בהצלחה מרובה על ידי יעל טומשוב. זהו סיפור ביוגרפי למחצה על חייה של נערה יהודייה מחונכת המגלה את סצנת הפאנק והרוק האלטרניטיבי בברית המועצות המתפוררת והמתפרקת של סוף שנות השמונים.

"הנעורים הם מפקד משוגע, מריץ אותה עד כלות הנשימה", כך שר לנו יהלי סובול, ואכן, הגיבורה שלנו עסוקה בעיקר בלעוף מלימודי הרפואה ולהתרוצץ עד כלות הנשימה בין הופעות הזויות של להקות מופרכות לבין מפגשים מוזרים עם עיתונאי הרוק הנערץ גרומוב, בו היא מאוהבת עד מעל לאוזניים, למרות התנהגותו האנוכית והקרירה כלפיה. כל ההתרוצצות הזו מתוארת בחן ובקלילות מרובים על רקע עוויתות הגסיסה של אימפריה דועכת.

על הכריכה, המעבירה יפה את רוחו של הספר, מופיע עיטור סובייטי של לנין, אך עם תספורת מוהיקן ועגיל פאנקיסטי. לנין ופאנק?! מצחיק ומוטרף יותר זה לא יכול להיות. חבל שהספר לא זכה ליותר חשיפה והתייחסות, כי אי אפשר שלא להמליץ לכם לעלות על רכבת הלילה ההזויה הזו למוסקבה.

ראינו לילה / אליס ביאלסקי, מרוסית: יעל טומשוב, אפיק 2014, 344 עמודים. // שירה סובל



כתיבת תגובה