מחוספס עד פספוס: על ״פלייבק״, קלאסיקת הבלשים של ריימונד צ׳נדלר

פלייבקקשה לכתוב ביקורת על קלאסיקות, ובז'אנר ספרי המתח אין יותר קלאסיקה מריימונד צ'נדלר. הוא נחשב בין גדולי סופרי המתח האמריקנים, ואחד מאבות ספרי הבלשים החוקרים. סגנונו של צ'נדלר מיוחד, והוא זכה ללא מעט חיקויים. במרכז עלילותיו ניצב הבלש הפרטי פיליפ מרלו, ודרך דמותו משתקפת ניו יורק של שנות הארבעים והחמישים. מרלו הוא בלש ציני, קשוח ומחוספס, בעל ראייה חדה וזיכרון לפרטים הקטנים. מתחת לחיצוניות הקשוחה מסתתר אדם בעל לב טוב, המעוניין לעשות צדק ולא עובד רק בשביל הכסף. הוא אינו חמדן ומוכן לקבל תשלום רק עבור מה שמגיע לו, לא ניתן לשחד אותו או לגרום לו לעבור על החוק, והוא תמיד נחלץ לעזרתה של עלמה במצוקה. הספרים של צ'נדלר היו לרבי מכר, תורגמו לשפות רבות והוסרטו לסרטים מצליחים (בין היתר בכיכובו של המפרי בוגארט המזוהה מאוד עם דמותו של מרלו).

ואכן, "פלייבק" הוא כל מה שמתבקש מספר מתח טוב. הבלש פיליפ מרלו נשלח בידי לקוח אנונימי לעקוב אחרי אישה יפהפייה בתחנת רכבת, כשהסיבה לכך לא מובהרת לו. העניינים מסתבכים, זהויות מתחלפות, הטובים הופכים לרעים, הרעים הופכים לטובים, ועד הסוף נשאר הקורא במתח. ועדיין, למרות שלא כל ספר חייב להיות "השינה הגדולה", ספרו הראשון של הבלש מרלו, זה לא הספר הטוב ביותר שלו. משהו חסר; לקח לי זמן להבין מה, ואז הבנתי. משהו לא עובד. אולי בשנות החמישים חיפשו הקוראים את הבלש הכל-יכול, הקאובוי העירוני ששום דבר לא נוגע בו, המאצ'ו שנשים נופלות שדודות לרגליו, אבל אני ב2014 מחפשת בלש אחר. מישהו אנושי יותר, פגיע יותר, שאוכל להזדהות עם מה שהוא עובר. מישהו שאוכל להאמין שהוא קיים. הבלשים של ימינו, כמו ואלנדר של הנינג מנקל למשל, הם בלשים אנושיים ולא גיבורים, עם חלומות, תשוקות, דחפים, טעויות והתמכרויות משלהם. יש להם חסרונות, לא תמיד הם מנצחים ולא תמיד מפענחים את המקרה בלי נפגעים. למרלו בקושי יש ביוגרפיה, וכאן זה חסר.

אז מי שמחפש ספר מתח קלאסי של פעם כדי להעביר נסיעה או סופ"ש קריר בבית, יסופק בהחלט מ"פייבק": הוא מותח, לא צפוי וכתוב כך שממש ניתן לראות את הסצנות בו מתרחשות. אך מי שמחפש משהו מעבר לכך, לא ימצא אותו כאן.

פלייבק / ריימונד צ'נדלר, מאנגלית: אסף שור, כתר 2014, 202 עמודים. // אסנת שגב



כתיבת תגובה